היום ה-18 בדצמבר , 2017

Select your Top Menu from wp menus

כולל פנסיון מלא


בני אדם אוהבים לצאת בהכרזות. ואם אפשר גם להקים ארגון, לוגו, סלוגן וגם להפיץ אותו לכמה שיותר אנשים. לעיתים מאחורי ההכרזה אין באמת שום דבר אמיתי, חי, נושם, פועל או מתפקד. זה קורה כי להכריז משפטים כמו “יש לנו פתרון”, “עושים פעילות”, “מפגש מיוחד” זה נורא קל. לעומתם יש כאלה שעושים ואינם מכריזים. הם פשוט עושים, עובדים קשה, משקיעים ומעדיפים לא לצאת בהצהרות, לא להפנות אליהם את הפרוג’קטורים, ובטח שלא לטפוח להם על השכם. למה? אולי צניעות וענווה, אולי הפניית אנרגיות למקומות הנכונים, ואולי כי זה האופי שלהם.
אין בהכרח טוב יותר או טוב פחות, אך הסיפור שלפניכם הוא מהסוג השני , של עשייה שקטה ומבורכת, ללא יומרות, ללא כרזות אך עם המון תוצאות. ואגב, אנחנו אלה שיזמנו את החשיפה, הם מתמקדים בלימוד.

רק רוצים ללמוד

אי שם בקצה ההר, במרכז ישיבת ההסדר בקריית שמונה ישנו שולחן גדול המכיל כ-15 יהודים יקרים מבוגרים, רובם בפנסיה שמגיעים במהלך השבוע לישיבה ומגיעים ללמוד תורה, משנה, הלכה וגמרא, סתם ככה. לא כי מישהו חייב אותם, לא כי יקבלו על זה נקודות בבגרות, גמול או תוספת שכר, אלא כי הם באמת רוצים ללמוד תורה .
במהלך הכנת הכתבה ריאיינתי מספר משתתפים כולל חיים בומש, מנהל הישיבה, הרב ראובן שכטר שאחראי על הפרויקט ושמעון דוייב, פנסיונר שכבר החל ללמוד תואר שני, אך נשבה בקסמה של הגמרא והחליט שלימודי העשרה שלו יוחלפו בלימודי גמרא.

במשך חייו של האדם היהודי הוא עובר בשלל מסגרות. החל מהגן, ועד ביה”ס, התיכון\ישיבה, צבא ועבודה. ברוב המקרים הוא לא ממש בוחר להגיע לשם, אלא אולי רק את שם המוסד או התפקיד, שכן מסלול החיים מחייב אותנו לעבור לא מעט נקודות ציון חשובות. כשאדם מגיע לגמלאות ו\או יוצא לפנסיה הוא מגיע כמעט לראשונה בחייו למקום בו הוא בוחר בעצמו מה לעשות. לרוב אין טרדות, הילדים כבר גדולים, המשכנתא נעלמת והחיים עצמם מתחילים.
עם זאת, פעמים רבות אנחנו רואים פנסיונרים שיושבים בבית בבטלה, ורוב היום עסוקים בוויכוחים עם האישה, צפיה בטלוויזיה ושיתופי סרטונים בפייסבוק.

היהודים שמגיעים ל”כולל הפנסיונרים” בישיבה חווים סדר-יום עשיר, של לימודים, חיי חברה פעילים והכי חשוב – צוברים אוצרות של דפי גמרא, יידע והתעלות. הם לא גמרו את החיים, אלא מתחילים את החיים, לאחר שעבדו 50 שנה, וחיתנו את ילדיהם.

התלמידים-מבוגרים לומדים בימי שני, שלישי, רביעי מהבוקר עד הצהריים. הנושאים מגוונים: תנ”ך, גמרא, הלכה. ומי שמוביל את הפרויקט הוא הרב ראובן שכטר בעזרת צוות רבנים של הישיבה, כולל ראש הישיבה הרב ישראל קירשטיין.

חלקם נחשפים פעם ראשונה בחייהם ללימוד גמרא, וחלקם כבר שולטים בתחום. האתגר של הרב שכטר הוא לקשר בין שניהם ולטשטש את הפער, ואכן הוא עושה זאת בהצלחה מרובה. משתתפים ששוחחנו איתם משני צידי רמת הידע מספרים על אותה חוויה מיוחדת, וזה לא משנה עם איזה תיק לימודי הגיעו למקום.

“השפיץ של המפגשים”, אומר חיים בומש “הוא השיעור הכללי של השבוע. לומדים מסכת כל השבוע, עובדים קשה, ומגיעים ליום רביעי בו עושים ליטוש ויחד עם הרב קירשטיין, מחדדים את המוח ברמות שאי אפשר להבין. הרב מצליח להביא אותם ליכולות של בחורים צעירים שלומדים מסביבם, למרות הגיל”.
כולנו יודעים שככל שלימוד גמרא מגיע בשלב מאוחר של החיים, כך הקושי גדל, עד כדי בלתי אפשרי. המוח כבר אינו חד, המחשבה עובדת בצורה שבלונית, ולכן ה”גירסא דינקותא” כל כך חשובה לילדים. למרות זאת, אנו מגלים כאן יהודים שפתחו ספר גמרא לראשונה בחייהם בגיל 70 ומצליחים להבין ולתפוס את הלימוד ממש כמו תלמיד ישיבה.
 

מכאן הכל התחיל?

אחד הדברים הנפלאים בכתבה הזאת הוא השוני בין התשובות של בומש והרב שכטר. שאלתי את שניהם “כיצד הכל התחיל”, ושניהם ענו לי תשובה שונה לחלוטין. זה לא שחלילה מישהו לא דובר אמת, אלא זה עוד יותר מחזק את העובדה שדברים טובים יכולים להרקם לבד, בלי מערכת לניהול פרוייקטים ובלי תכנון. ולרוב אלה יהיו הדברים הכי נפלאים ואמיתיים שיש.
מספר הרב שכטר “זה התחיל בצורה מאוד מעניינת, היה יהודי יקר בשם חנן ז”ל מקיבוץ יפתח, חוזר בתשובה ותיק, וב-20 שנים האחרונות היה מגיע לכאן ללמוד איתי. וכך לאט לאט הצטרפו עוד ועוד אנשים מקריית שמונה שביקשו ללמוד ביחד. זה התחיל עם אשר פיניאן והמשיך  שמעון טימסית, ופתאום מצאנו את עצמנו כ- 5-6 פנסיונרים לומדים במשותף.

בומש מוסיף ערוץ אחר ומקשר את ההתחלה למקרה אחר: “באו אלינו שני יהודים, מערבי כהן שעבד בדואר 40 שנה, ועמרם סבג סגן מנהל בנק פועלים שיצא לגמלאות. מערבי אמר ‘אני יצאתי לפנסיה, ואני רוצה ללמוד כאן כמו בחור צעיר ולהתחיל בשיעור א’. העיקר ללמוד”. מאז אומר בומש  “הוא יושב עם החבר’ה של שיעור א’ כבר 10 שנים. הוא ועמרם יושבים עם הצעירים, לא מתביישים, שואלים שאלות ולומדים כאילו עכשיו הם לפני גיוס. אגב, מערבי יושב כאן מהבוקר עד הערב. זה עשה לנו את החשק להקים משהו ולמעשה נתן לנו את תובנה שאפשר לעשות משהו כזה.

– אבל לא כולם כמו מערבי

“נכון, ולכן הכל כאן מודולרי, אחד התלהב רק משיעורי הלכה, הוא מגיע רק לשיעורי הלכה. אין כאן מחויבות”.

ומה עם קריאת תהילים למשל?
“יש מסגרת נפלאה בקריית שמונה בה קוראים תהילים, ב”עזרא למרפא”, שם אנשים מבוגרים קוראים תהילים. אנחנו להבדיל לומדים. יכול להיות שהקב”ה עושה מרגליות מהתהילים האלה, יותר מכל דבר אחר, אבל אנחנו מספקים נישה אחרת של לימוד מעמיק, חופשי ברוח צעירה-מבוגרת”.

– איך מגיבים הצעירים בישיבה?
“זה החינוך הטוב ביותר של נער בן 18 שרואה מה עושה אדם מבוגר בזמנו החופשי. יש גם ידידויות, פתאום מכירים, מזמינים לארוחות שבת, שמעתי שאפילו מנסים לרקום שידוכים. אין דבר יותר נפלא מזה”.

תוך כדי ראיון מראה לי בומש את מצלמות האבטחה של בית המדרש ומצביע בהתרגשות על השולחן בו לומדים החבר’ה. כאחד שחתום על עשייה גדולה מאוד בישיבת ההסדר, ועשה כמה דברים גדולים בחיים, הוא נשמע מאוד מתרגש, למרות שלא מדובר בפרוייקט גרנדיוזי. כנראה שהתוצרים, החוויות והאנרגיות שנולדות מהמפגשים האלה מגיעים עד למשרדי ההנהלה.
הוא אינו מתיימר לפתוח “ישיבת פנסיונרים”, אלה להמשיך ולגדול בקצב סביר, בלי לפגוע בארומה שבלימוד.

 

זה מתאים לכל פנסיונר?
“תראה ברגע שזה עובר מפה לאוזן אתה מסתמך על כך שמישהו שלומד איתנו ומכיר את העשייה, ממליץ למישהו אחר שחושב שהוא מתאים, לכן אחוז ההישארות כאן גבוה וכמעט כל מי שמתחיל ממשיך. כמובן שיש כאן גם את המפגש החברתי, אך העיקר כאן הוא הלימוד ולכן מי שבאמת רוצה ללמוד ימצא את מקומו כאן”.

– אחרי 70 שנה ללמוד גמרא, זה נותן משהו?

“יש להם הרגשת סיפוק אדירה. אנשים לא מאמינים שפספסו 70 שנים בלי החוויה הזאת. אתה ממש רואה את השילוב של לימוד גמרא, ולימוד בתוך ישיבה ואת התוצאות הנפלאות. אגב, מי שרוצה נשאר כאן לארוחת צהריים. הסדר נגמר ב-13:00, אך חלק רוצים להשאר ולאכול עם הצעירים, שזה בכלל קסום בעיניי”.

וכמה התענוג הזה עולה?

“אנחנו לא מבקשים שקל. מספיק לי שאנשים יודעים להעריך. אנחנו עושים את זה בכוחותינו שלנו, בלי עזרה מאף אחד אחר”

אחד האלמנטים הפסיכולוגיים שלא נעשו בהכרח במודע הוא מיקומו של הכולל. “שים לב, הלימוד, השולחנות והמיקום נמצאים במרכז בית המדרש, לא בפינה נידחת”, אומר חיים ומסביר “יש מספר מטרות:
הראשונה. להראות להם שהם מחוברים ולא נטע זר בישיבה, והשניה מנטלית – כלומר יבינו שהם נמצאים במרכז הישיבה, שהם לומדי תורה ולא מהחבר’ה שיוצאים לפנסיה ומפליגים להוואי ומחפשים ריגושים. והשלישית – זה מחבר לתלמידי הישיבה עוד חלק בפאזל של מסלול החיים. כלומר, לא רק אתם שעומדים בפני גיוס לומדים תורה, אלא זה מסלול חייו של האדם, ולא משנה בן כמה הוא.  אני רואה מה זה עושה לשני הצדדים, וזה רק טוב.
“בטכניון לא הייתי זוכה ללמוד מסכת בבא קמא”
אחד המשתתפים המתמידים יותר ונלהבים הוא שמעון דוייב, בעל תואר ראשון בגיאוגרפיה והיסטוריה ושימש בתפקידי ניהול בקריירה ארוכה בבנק לאומי.  שמעון יצא לפנסיה לפני מספר חודשים וכבר חשב על אופקים חדשים. היה ברור לו שהוא הולך ללמוד משהו והכיוון היה תואר שני “לא לתעודה, אלא לנשמה”, הוא אומר. אחרי שכבר החל ללמוד, ואחרי שבדק מספר אופציות נחשף בשיחה מיקרית לקיומו של הכולל, ואחרי מספר מפגשים גנז את רעיון לימודי החוץ והבין שהכי טוב להשקיע בלימודי קודש.
“עשיתי בגרות, למדתי באוניברסיטה, אך מעולם לא למדתי בצורה מעניינת כמו שמלמד הרב זנד”, אומר שמעון בהתלהבות. “הוא נותן לך ערך מיוחד. היום אני מסתכל על התנ”ך בצורה אחרת. הרב זנד עושה השוואות, מביא גישות שונות, מטפל בהיבטים, סוגיות וזוויות שאתה אומר לעצמך ‘אני לא מאמין שזה ככה’.
כדי להבין את עומק ההתלהבות , צריך לראות את שמעון מתרגש כשהוא מספר על חוויית הלימוד “אני לומד לראשונה בחיי גמרא, והרב שכטר עושה את זה בצורה מאוד מיוחדת, מקרבת ומעניינת. אני פשוט לא מאמין איפה הייתי עד היום”.
– מה מיוחד כל כך במקום?

“באופן אישי אין לי רקע אך בכל זאת הצלחתי להשתלב בלימוד בצורה מצויינת.  באופן כללי – כולם מגיעים מרצונם החופשי. בנוסף, הלימוד הוא נורא מקרב, ולאחריו אתה רוצה בעצמך לקיים מצוות”.

 

– האווירה בהסדר מתאימה לכם? בכל זאת יש הבדלי פערים. חלק מהאנשים יכולים להיות ההורים והסבים של התלמידים?
“צריך לבוא לשם נקי. אתה יכול לומר אני נפגש עם אנשים שאני לא מכיר. אבל פתאום אתה רואה קשר חוצה גילאים, כל אחד מסתכל מנקודת ראותו , אני חושב שזה מה שמיוחד בתורה שלנו, ומה שחבל זה שרק עכשיו הגעתי למסקנה הזאת”

 

מישהו חילוני לגמרי ימצא את עצמו?

“אני מרגיש בעצמי שכאדם מסורתי, בכלל לא ידעתי שום דבר. פתאום אני נפגש עם הגאון מוילנא, המלבי”ם, כל מיני חכמים שבכלל לא שמעתי עליהם. כאן מציגים לנו מקורות, הצלבות, זוויות שונות. זה לא בית ספר שזה מסלול לימודי, אלא ממש תורת חיים.

אדם חילוני שיגיע בהתחלה יהיה בשוק מסויים, כי רוב האנשים דתיים, אבל מהר מאוד אתה מגלה שזה בכלל לא העניין כי מה שחשוב זה הנושא והקביעות.

 

הרב שכטר מסביר את המתכון להצלחה: “מה שגורם לקבוצה לגדול היא העובדה שמדובר בחבורה מגובשת, תוססת, עם אנשים מיוחדים שממש כיף ללמוד איתם”.

האוירה רצינית או חברית?
“זה לימוד מעמיק, אין אוירה של פיצוחים מסביב, שכן מי שמגיע רוצה ללמוד בצורה עיונית. היום הם מבקשים להרחיב את הלימוד לימים נוספים”.

על מה מדברים בהפסקת קפה?
“יש לנו הפסקה בין השיעורים, והתחלנו ברעיון שכל אחד יספר מה עבר עליו בזמן העלייה לארץ. זה פשוט מדהים לשמוע סיפורים בלתי נתפסים על ההיסטוריה של האנשים שיושבים מולך ולהבין מה הם עברו וחוו. כל אחד מהחבורה מספר על עצמו ועל המשפחה שלו. ככה מתוודעים, ומרגישים פתיחות נפלאה אחד עם השני.

מה היעד שלכם ואיפה תהיו בעוד 5 שנים?
“אנחנו עובדים בשיטה של חבר מביא חבר. אין יעד, אבל אנחנו לא נעצור אף פעם, נשמח על כל אחד שמגיע. סה”כ זה תורם למשפחות, לעיר, מוסיף עוד בני תורה ומוסיף ליראת שמים.

 

איך הדינמיקה בין הצעירים למבוגרים?
“ראשית, יש לזה יתרון שלומדים בבית מדרש גדול, כך יש מקום לכולם. פעם אחת לא היה מקום בבית מדרש, ישבנו בחדר צדדי ואחד מהבוגרים בישיבה ניגש אלינו ואמר “מה פתאום אתם לא נשארים ללמוד כאן אתם חלק מהישיבה”. יש תמיכה והערכה הדדית מאוד גדולה.

הרב צפניה דרורי מגיע בד”כ בבקרים ולא מוותר על חיבוקים ומילות שבח כלפי הלומדים וכמובן שגם הרב קירשטיין והר”מים ששותפים בלימוד וברוח המיוחדת שבמקום.

 

 

אולי יעניין אותך