המקום בו בני האדם חוזרים לפרופורציה ועושים חשבון נפש עם עצמם הוא בית הקברות. ביקור אחד קטן ולא רצוי, מזכיר לנו שכל הכסף, ההרפתקאות, האכזבות הגאווה וההיסטוריה של האדם מתנקזים למקום אחד, קבר קטן עם מצבה משיש וכמה מילים. קצת קשה לחשוב שבתוך האדמה נמצא אדם, בעל, אבא, סבא, חבר, שכן ויצירה של אלוקים רק אתמול ועכשיו הוא נמצא במקום אחר. לפי האמונה הנשמה ממשיכה לעולמות אחרים, אבל כאן בכדור הארץ נותרת רק מזכרת דוממת ומעיקה. עד לפני שנים לא רבות כולם ידעו שבמדינת ישראל ישנם כללי טהרה וקבורה יהודיים כהלכה, אבל בעשורים האחרונים החלה תופעה מצומצמת יחסית של קבורה חילונית, שריפת הגופה ואף תרומת הגופה למדע.
אז ראשית כל צריך לזכור יסוד אחד חשוב, שקבורה נועדה למעשה לשמור על כבוד המת, כדי שהאדם לא יתבזה לעין כל. ברובד היותר עמוק (תרתי משמע) הסיבה העיקרית שאדם נקבר באדמה היא שמתכפרים לו כל עוונותיו ולמעשה הדינים מתבטלים מעליו ולכן יש עניין שהגוף יירקב. עצם זה שהוא נברא מהאדמה וחוזר אליה, זו הכפרה.
קצת קשה לעכל את זה אך מי שמבקש לשרוף את גופו בעולם האמת ייקחו וישרפו ויחיו אותה שוב ושוב. וכן מי שרוצה להפיק תועלת (כביכול) מגופו ולתרום אותו למדע מבזה את הגוף שנתן לו הקב"ה, ולכן נשמתו תסבול ותתענה במהלך הניסויים למיניהם. אך עם זאת חייל שנפטר ומקום קבורתו לא נודע (וכן שלא ניספד) הגמרא אומרת, מדובר ב'סימן יפה למת'. כלומר, יש לו כפרה בכך. הוא נכנס ישר לגן עדן.
כאמור, היום כשבני האדם רוצים להפוך טקסיים יהודים מסורתיים לאלטרנטיביים ומותאמים להשקפת עולמם, אנו נחשפים לניסיון לטשטש את מסורת אבותינו, והשאלה היא מה באמת הם מפסידים מצד היהדות. ראשית כל זה עוול גדול שלא עושים לנפטר טיהור וכפרה. הוא מאבד את ההזדמנות האחרונה לעשות את הדברים בניקיון, כדי שלא ירדפו אחריו מזיקים למיניהם. אנשים בוחרים להיקבר בקבורה לא יהודית כי הם לא יודעים שיש חיים אחרי המוות, הם לא מבינים שיש נשמה שצריכה את התפילות והקדיש כדי להזדכך. הגמרא אומרת שאחרי שאבשלום נהרג, אביו דוד התפלל ובכח התפילות הכניס אותו לגן עדן. כלומר, בכח הקדיש אפשר להעלות את הנשמה למדרגות גבוהות מאוד. ברגע שמוותרים על זה, מפסידים דבר יקר.
צריך לזכור שהנשמה היא חלק מהקב"ה, ולכן צריכים לכבד אותה וגם את המקום שאחסן אותה. בתחיית המתים אומרים שגם הגופות יקומו, כי גם להן היה חלק רוחני בהתעלות הנשמה. צריכים לזכור שגם בגוף יש חלק של קדושה, ואסור לזלזל בו. יש עניין גדול בחיבור ובחזרה על העפר, כפי שאמר הקב"ה לאדם הראשון 'כי עפר אתה ואל עפר תשוב'.
נאמר במסכת אבות "בשעת פטירתו של אדם אין מלווין לו לאדם לא כסף ולא זהב ולא אבנים טובות ומרגליות אלא תורה ומעשים טובים בלבד". כלומר, כשנמות, וכולנו נמות, חשבון הבנק שלנו לא ירד איתנו למטה. גם לא הקריירה, הכבוד, ושאר דברי החול. פעם נוכחתם בהלוויה בה הספידו את המת ואמרו "הוא ידע לעשות עסקים", או "הוא היה כריש נדל"ן/הייטקיסט/עו"ד חריף ומפולפל", ובטח שלא יזכירו את מספר המפלסים בביתו, את מודל המכונית החדש שלו, או את בגדי המותגים שנשארו לו בארון, אלא במקרה הטוב יגידו "היה תורם", "היה לו לב רחב", "היה מקבל כל אדם בסבר פנים יפות" וכו'. קצת פרופורציה בחיים, רק תועיל למתים.
ונסיים בסיפור
מעשה בעני שחיזר על הפתחים (פעם זו הייתה דרכם של העניים להתפרנס, לעבור מדלת לדלת) והנה הגיע לביתו של איש עשיר מאוד וביקש נדבה. העשיר בדיוק ישב במרפסת עם ספרי חשבונותיו, במטרה לחשב כמה כסף יש לו במזומן ובנכסים. העני ניסה לעורר את תשומת לבו של העשיר וקרקש במטבעותיו. העשיר קלט אותו וביקש ממנו להמתין טיפה. "אני מחשב עכשיו את שווי הנכסים שלי, ואם תסיח את דעתי אני עלול להתבלבל", אמר בטון של חשיבות עצמית מופגנת.
הבקשה העלתה רעיון בראשו של העני. אם העשיר מחשב את נכסיו, מדוע שלא אחשב אני את כספי? ניגש לשולחן בסמוך לעשיר והחל להוציא את כל המטבעות מכיסיו. הוא סידר אותן היטב, חילק לקבוצות של עשר, וחישב כמה "נכסים" יש לו.
מובן שהמחזה שעשע מאוד את העשיר. העני מנסה אולי לחקות אותו, אבל ההבדל בין הכמויות שהם סופרים הוא כמו ההבדל בין שמים לארץ. הראשון מונה רכוש הנאמד במיליונים, ואילו השני סופר בדקדקנות פרוטות. העשיר לא היה יכול להתאפק ועקץ את העני: "למה אתה סופר, אתה רוצה לדעת כמה ייקח לך להגיע לרמת העושר שלי?".
"לא", אמר העני בחיוך. "כבר ביררתי בעבר מה ההפרש בינינו, ואני לא צריך לחשב את זה". התשובה שעשעה את העשיר. "ולאיזה פער הגעת?", תמה בחיוך, "מה ההפרש בינינו מבחינה כספית?". "עשרה זהובים", אמר העני. "וזו לא השערה או אומדן. כבר ביררתי אצל אנשים יודעי עניין, והם אימתו את הקביעה הזו".
העשיר זקף את אוזניו והעלה שתי השערות בלבו: או שמדובר בעשיר גדול שחי כקבצן, או שהוא סתם עני חצוף שמתחכם איתו יותר מדי ובכל מקרה, בשני המקרים הוא אינו ראוי לנדבה.
"למה התכוונת?", דרש לדעת. "בשמחה", ענה העני. "לא מזמן ביררתי אצל הקברן המקומי מהם הבדלי המחירים בין התכריכים הזולים והיקרים ביותר. הוא ענה לי שיש רק שני סוגי תכריכים לעניים ולעשירים. ההפרש במחיר שלהם הוא בסך הכל עשרה זהובים..".