היום ה-28 בספטמבר , 2020

Select your Top Menu from wp menus

מאיר ארבע עונות – כל החיים

….באחד מהימים שאחרי יום כיפור האחרון, עברתי כמנהגי ליד חנותו בדרכי לתפילת מנחה, והוא קרא לי, והתפתחה שיחה על המלחמה. איני זוכר בדיוק איך, אך בשלב מסוים הוא אמר "אני רוצה להראות לך משהו שאף אחד לא יודע על המלחמה ושהיא קשורה אליי ולחבריי".

מאיר פתח את הלפטופ ונכנס לגוגל 'מוטי רוזנברג' הוא הקליד, ולעיניי נגלה סיפורו של מאיר וחבריו.

סיפור הגבורה ואת קורותיהם במלחמה מספר מפקדו מוטי רוזנברג.

תילי תילים של סיפורים ומעשי גבורה נכתבו וסופרו על המלחמה ששינתה את פניה של החברה הישראלית. זחיחות הדעת והיהירות של ההנהגה הישראלית חטפו מכה קשה והזכירו לנו עד כמה צדקו חכמנו באשר לצניעות והענווה שרצוי שיהיו חלק מתכונות היסוד של מנהיגים, במיוחד בני משה ותורתו.

…מוטי רוזנברג מספר: "מעולם לא חשבתי לכתוב את "הסיפור שלא סופר". תמיד בחרתי להדחיקו. מעולם לא חשתי שהיינו גיבורים, כי בסך הכל היינו נערים, נערים שהבינו שהם מגנים על הבית, על המשפחה. נערים נטולי פוליטיקה, נטולי מלחמות גנרלים. נערים טובים..תמימים…", וזה מה שהיה בדיוק מאיר. נער מבית טוב, תמים שכמו חבריו נלחם על הבית על המשפחה הפרטית והמורחבת שלו.

רוזנברג: "אני זוכר את הצוות איתו יצאתי למלחמה: נהג – מאיר זריאן. תותחן – סירי יהודה. טען – שפר יעקב. רציתי להזכיר כי היינו צוות מצטיין. מאומנים, מיומנים, ובמלחמה התגלה כל אחד מהם כגבר וכאדם. אנשים שעם ישראל יכול להתברך בבנים כאלה" הוא כותב.

המלחמה החלה בבלגן גדול. ההתארגנות לקראת תקיפת האויב התחלפה בתמרונים אין סופיים להתגונן ולהציל חברים שנקלעו בזה אחר זה למארבים מצריים מתוכננים.

"מיד עם תחילת התנועה, הפלוגה נקלעה למארב תופת. עמוס נפגע מיד. מ"מ 2 צייג ז"ל הודיע כי הוא נכנס לחלצו, ומיד נפגע גם הוא, ואז שמעתי את מ"מ 3 תמיר בן עמי ז"ל מודיע כי הוא נכנס לחלץ. בקשר שמענו יריות ואת תמיר צועק שהוא בתוך מארב ולוחם. גם תמיר נפגע ונהרג. תוך דקות ספורות הפלוגה חטפה הרוגים ונפגעים רבים. אני זוכר בבירור את הצעקות בקשר, את זעקות הנפגעים, את ההלם

כל מי שיכל, נכנס מיד וללא היסוס לתופת, במטרה לחלץ את חבריו הפגועים. …איזו גבורה..איזו חברות".

הגדוד של רוזנברג ומאיר זריהן, איבד חיילים וטנקים בקצב הולך וגובר. הלחימה הייתה במרחק אפס מהאויב, וככל שחלף הזמן, מספר הנפגעים הלך וגדל, והמצרים התקדמו בחסות הארטילריה אל תוככי סיני.

"ואנו, טנק בודד, נותרנו בתוך מטחם של חטיבת החי"ר המצרית. לוחמים את מלחמתנו הפרטית. המחזות שחוויתי היו כמו שאולים מהגיהינום. השטח כולו מוכה ארטילריה. האש כבדה ובכל כמה שניות נופל פגז לידי. פגזי הארטילריה נראו לכל אורך האופק. המצרים ירו כנראה פשוט אש לכיסוי השטח כולו".

הקרבות הולכים ונעשים קשים ואכזריים. מפקד הטנק רוזנברג נלחם יחד עם ציוותו בשתי חזיתות. חזית אישית, שמירה על חיי חבריו וחייו שלו והחזית המצרית, מול האויב הנלחם בנחישות וללא רחמים.

החיילים המצרים היו מחופרים בתעלות לא עמוקות, ומצוידים במיטב הנשק שכלל טילים נגד טנקים שהיו קטלניים וגרמו לאבדות רבות בקרב חיילי צה"ל.

רוזנברג: "אני פוקד על מאיר הנהג לנסוע במהירות הגבוהה האפשרית, כאשר זחל אחד של הטנק נוסע בתוך התעלה הרדודה בה שכבו המצרים, והשני מחוץ לתעלה. אנו עולים ודורסים עשרות מצרים. הטנק מגיע אליהם לאורך התעלה בה הם שכבו, והם עם הראש קבור האדמה בעיקר מפאת הארטילריה הכבדה שיורים המצרים ושנופלת גם עליהם, כך שכנראה הם מתקשים לפגוע בנו. אני חוטף אש כבדה מכיוון התעלה המקבילה השנייה בה שוכבים המצרים, וים של טילים חולפים מעבר לטנק, אינם פוגעים בו ומתפוצצים מעברו. פצצות ארטילריה וזרחן אינן חדלות להתפוצץ מטרים ספורים מהטנק. המצרים מכל צדי הטנק. אני עומד עם חצי גוף מחוץ לצריח ויורה במקלע מפקד בטירוף עם הנמכה מקסימאלית בעשרות ובמאות מצרים שמתרוצצים לרגלי הטנק בכל אותן שעות שהיינו שם. לפתע פצצה קרובה, ואני נפגע מרסיסים ביד הלוחצת על ההדק. איני מרגיש את הפציעה ורק חש את הדם זורם וממשיך לירות בטירוף".

במצב הזה הופך גופו של הטנק לנשק. הפיקוד וגורלם של אנשי הצוות מופקד עתה בידיו של הנהג מאיר זריהן.

רוזנברג: "אני כל הזמן נותן פקודות לנהג: נהג ימינה! נהג שמאלה! דרוס אותם! עלה עליהם! ופקודות לטען: תטען! תטען! אל תפסיק! רק תטען ותגיד טעון! ואני יורה כל הזמן עם בקר המפקד בטווחי 0. אני צועק לטען: תביא רימונים! תביא עוד רימונים. גופות של מצרים עפים לכל עבר, ואני כל הזמן צועק למאיר הנהג לנהוג בשיא המהירות ומכוונו לעלות על המצרים. אני מכוון את מאיר כך שזחל אחד ממשיך ונוסע כל הזמן בתוך התעלה הרדודה הארוכה, והטנק דורס עשרות המצרים ששרועים שם".

אותות הלחימה מתחילות להשפיע על מאיר, וחובש שפגש בו מאוחר יותר מספר למט"ק רוזנברג "אני רואה בצד חייל יושב שפוף ובוכה. כחובש פניתי אליו ושאלתי אותו האם הוא זקוק לעזרה. ואז הוא החל לספר בבכי כי הוא כבר עבר 3 טנקים שכולם נפגעו: המט"ק הראשון שלי היה מוטי רוזנברגר. בלילה הראשון של המלחמה נסענו ולחמנו שעות, ומה שאני זוכר הוא רק הבהקים בהם אני רואה מצרים עפים וקופצים ממש מול האפיסקופים שלי לפני ובצידי הטנק, משהו כמו בסרטי טבע בהם הצוללנים שוחים בתוך להקת דגים העוטפת אותם."

רוזנברג מעריץ את מאיר וכותב: "חשוב לדעת, מאיר זריאן, שבאימוני הצמ"פ תמיד נהג ממש לאט, ראה מבעד לאפיסקופים את התמונות הקשות, אך נהג בקור רוח בלתי רגיל. מאיר: אתה גבר!", כותב מוטי רוזנברג על מאיר. וממשיך "מדי פעם נופלת ליד הטנק פצצת זרחן, כך שאני רואה את התמונות כפלשים החודרים ונצרבים במוח. עם פיצוצה של אחת מפצצות הזרחן אני רואה חייל מצרי ממש צמוד לצדו הימני הקדמי של הטנק ומחזיק בידו רימון יד רוסי עם ידית וזורק אותו על הטנק. גם מאיר רואה אותו בזווית העין. הרימון מתפוצץ על תא הנהג, ושובר לו את האפיסקופ הימני. מאיר צועק לי: "המפקד, מה זה היה" ואני צועק לו חזרה בקשר פנים: "זה כלום, תמשיך לנסוע הכי מהר! פול גז! מאיר מגיח מתא הנהג כשעוזי בידו, מוכן לחסל כל איום, וכמעט יורה בנו. שפר מצטרף גם הוא.

במהלך הקרב, הטנק של מאיר נפגע, רוזנברג עף ממנו, ואחד החיילים נפגע. הארבעה נוטשים את הטנק ומאיר וחברו גוררים את חברם הפצוע במסע אל החיים. גם המט"ק רוזנברג נפגע, אולם פציעתו מאפשרת לו לנוע ללא עזרה. "מאיר ושפר גוררים את סירי הפצוע קשה ביניהם כאשר כל אחד מצד אחד כשהוא כורך את זרועותיו ותומך בכתפיו של סירי שהיה בהכרה חלקית. אני מתנהל אחריהם".

…מוטי רוזנברג ממשיך ומספר על קורות אותם במהלך המלחמה ולאחריה. החברות האמיצה שנרקמה בין חברי צוות הטנק נשמרת באדיקות גם בשוך הקרבות, אולם, מוטי רוזנברג לא מדבר. הוא אוצר בליבו את הקרבות הקשים, את אומץ וההקרבה של החברים ורק בחלוף ארבעים שנים מהמלחמה, הוא מעלה את הסיפור על כתב.

…מאיר זריהן, או כפי שקורא לו מפקדו זריאן, פורץ את מסך האלמוניות ובאחת מתגלה לא רק כאיש עסקים הגון וישר ובעל חנות הנעלים "ארבע עונות", אלא גם כלוחם אמיץ שהיה מוכן להקריב את חייו למען העם, המולדת וחבריו הלוחמים.

אומרים שאנשים גדולים מתגלים במותם. מאיר שייך לקטגוריה הזאת. לראות ולשמוע בן אדם משך שנים ולחשוב שמאיר זה רק חנות נעלים, משפחה וחברים, ופתאום ממש לפני לכתו מאיתנו לגלות, די באקראי, שרבים מאיתנו חבים לו חוב של כבוד, ומי יודע אולי גם את חיינו.

יהי זכרו ברוך. 

 

 

אולי יעניין אותך

Bottom ad