היום ה-01 באוקטובר , 2020

Select your Top Menu from wp menus

מאיר את העיר

די מוזר לי לראיין את בני. ההיכרות שלנו מתפרסת ע"ג 10 שנים, כשהתחלנו יחד לכתוב באחד המקומונים בעיר. עוד בפגישה הראשונה גיליתי אדם חם, נעים הליכות, אוהב את הבריות, עם כושר כתיבה מיוחד וכשרון לשכתב רגשות ע"ג מילים בצורה בלתי נתפסת.
בני מגדיר את עצמו ככתב לענייני בני אדם, וככזה הוא  מצליח לגעת מידי שבוע בסיפורים מרגשים שקיימים לנו מתחת לעין, בפינת הרחוב או בתור לקופת חולים אך ממש לא שמנו לב אליהם.

במהלך השנים בהם הוא כותב כאן ב"חדשות הגליל" הצליח בני ליצר באז מקומי ומודעות למצוקות, חוסר צדק ואפליות מצד אחד, ומצד שני הצליח להציג את הצד היפה והאופטימי של תושבי העיר. בפתיחת הריאיון כשאני שואל אותו מאיפה נתחיל, הוא שולף לי סיפור ילדות אישי שלדבריו שינה וניתב לו את החיים "למרות גילי המבוגר יחסית, אני לא אשכח מעולם את הפגישה בילדות עם דורון, ילד שהגיע מקיבוץ מנרה לבית הספר קורצ'אק. לולא המפגש בינינו הייתי היום כנראה איש עסקים ולא זה שמנהל את המועדון ל"חירש ולעיוור". על הסיפור של דורון עוד תקראו בהמשך, אך לפני כן, כמו בכל פתיח לכתבה שלו, אני מבקש ממנו לספר על הילדות שלו, השכונה והמשפחה.

"גדלתי בבית קטן בשיכון ד' עם עוד שמונה אחים. מאחר ואבי ז"ל היה עיוור, אימי ז"ל הייתה יוצאת מוקדם בבוקר לפני עלות השחר והולכת ברגל עד מטולה כדי שלנו, הילדים, יהיה מה לאכול. מדובר על שנות ה-60, שנים שבהן המצוקה והעוני היו נחלת הכלל. משפחות רבות גידלו ילדים רבים בבתים קטנים. המחסור הורגש אצל כולם, ובטח אצלנו שעול הפרנסה נפל על כתפיה הצרות של אימי, כאטון ז"ל. אישה מדהימה ומיוחדת שחסרה לי מאד".

 

מה אתה הכי זוכר מהילדות?

"מלבד הילדות הנפלאה של אותה תקופה, בה החיים היו קשים ומאתגרים מצד אחד, אך קסומים ומלאי אופטימיות מצד שני, אני זוכר את הסיפור שלי עם ילד ששמו דורון שנשלח מקיבוץ מנרה ללמוד לנגן פסנתר אצל מורה פרטי שביתו היה מול בית ספר קורצ'אק, בית ספרי. כשיצאנו להפסקה הבחנתי בילד בלונדיני שנעמד ליד השער והתבונן בנו משחקים בחצר. אחד הילדים מהכיתה שלי הרים אבן ובלי סיבה ברורה פשוט השליך אותו לעברו של הקיבוצניק שנבהל ופרץ בבכי. ניגשתי אליו והרגעתי אותו. הוא התחנן אליי שאלווה אותו לתחנה המרכזית משום שהיה בטראומה לאחר המקרה".

 

תן לי לנחש… הלכת איתו?
"בוודאי. בדרך דיברנו קצת, הוא סיפר לי שהוא מתגורר בבית ילדים ויש להם מטפלת. לפני שהוא עלה לאוטובוס הוא חיבק אותי וביקש שאבוא למחרת לגור איתו באותו חדר במשק. 'אתה החבר הכי טוב שלי, הצלת אותי', הוא אמר לי לפני פרידה. למחרת, במקום ללכת לבית הספר קורצ'אק , הלכתי לאגד ועליתי לאוטובוס שנוסע לקיבוץ מנרה".

 

מה עובר על ילד קריית שמונאי בן 10 שמגיע לקיבוץ?

"זה היה סוג של הלם תרבותי. המדשאות המוריקות, הגינות המטופחות. לאחר שנכנסתי לבית הילדים נותרתי פעור פה. על הקירות הוצבו תנורי הסקה מרכזית, ובשולחן מרכזי עמדו קנקני שוקו חם לצד פרוסות לחם מרוחות בממרח שוקולד. עברו יותר מארבעים שנה מאז, אבל התמונה ההיא של הלחם עם השוקולד לא עוזבת אותי גם היום".

 

איך הייתה הקבלת פנים?

"דורון הציג אותי בפני כולם. 'זה החבר שלי בני שהציל אותי' הוא אמר וקבע 'הוא יגור איתי באותו החדר'. המטפלת המשתוממת שעמדה כל הזמן בצד חייכה במבוכה ואמרה לדורון 'אי אפשר שהוא יישאר כאן בקיבוץ ופנתה אלי 'אנחנו מודים לך שעזרת לדורון. אבל מדוע אתה רוצה להיות בקיבוץ בכלל?' עניתי לה שבקיבוץ כולם שווים ולכן אני רוצה לגור במקום שאין בו הבדלים בין עשירים לעניים".

 

הצדק החברתי, והדאגה לזולת קוננו בבני עוד מילדותו. את התובנות הללו הוא זוקף לאחיו הבכור, ששון, שעבד בכפר גלעדי וסיפר בקנאות על בני המשק. "ששון מהווה עבורי עד היום מודל לחיקוי והערצה. בכלל, אני חש גאווה גדולה מצד אחיי ואחיותיי".

משפחת אברהמי מוכרת מאוד בקריית שמונה בזכות השורשים החזקים שניטעו עוד מיסודה של העיר. יוסי הוא איש עסקים מוצלח מאד "שהגיע למה שהגיע בעשר אצבעותיו, ללא שום תמיכה ועזרה", אומר בני. ששון הוא בעל חברת אוטובוסים. מאיר, וגם חמשת אחיותיי המקסימות: אסתר בן ציון, שוש מוסרי, רחל שנפר, מלכה גנם וחני דלל כולן הקימו משפחות לתפארת ומחוברים לעיר ברמ"ח איבריהם. "כולם אנשי עבודה חרוצים שהקימו משפחות לתפארת ויש להם ילדים ונכדים שהינם מקור לגאווה. זה לא מובן מאליו בכלל. זה הרבה בזכות הורי סלומון וכאטון ז"ל האהובים שחינכו אותנו לעבודה קשה, לערכים של נתינה ודאגה לזולת".

כאמור, הפגישה עם דורון הובילה אותו למחוזות בהם לא תיאר שינחת, ולאחר מכן אותה מטפלת בחנה את בני בחשבון ובעברית ולאחר שהצליח הפנתה אותו ללשכת הסעד שהציעו לו לפתוח דף חדש בחיים, "נכנסתי ללשכה שמח וטוב לב ובידי המכתב מקיבוץ מנרה. אני זוכר כי לעובדת הסוציאלית שקיבלה אותי היה שיער שחור עם עיניים כחולות. היא  הקשיבה לי קשב רב ולבסוף היא אמרה. 'אנחנו מאד מצטערים. אך לא נוכל לשלוח אותך לקיבוץ. ישנם ילדים שהמצב שלהם קשה יותר משלך'. קמתי בכעס ואמרתי 'את לא תהרסי לי את העתיד שלי. קיבלו אותי לקיבוץ. ואני הולך'…ופרצתי בבכי".

 

וזה עזר?

"לא תאמין, תגובתי הפתיעה אותה והיא ביקשה שאמתין בחוץ. אחרי כמה דקות היא קראה לי שוב והפעם היא חייכה. 'אתה תלך לקיבוץ. לקיבוץ רחוק שנקרא הסוללים'. איפה זה'?, שאלתי. 'ליד נצרת', היא השיבה. למחרת הלכתי לבדי לאגד עם שקית ניילון וכמה לירות לאוטובוס".

 

איך ההורים קיבלו את העובדה שאתה עוזב לקיבוץ?
"אמי נפרדה ממני בדמעות ואמרה שאם לא יהיה לי טוב אחזור הביתה. כשסיפרתי לה את קורות אותו יום בלשכת הסעד ואיך כעסתי על העובדת הסוציאלית אמי חיבקה אותי ואמרה לי 'נו בטח, ינקת חלב מרוקאי', איך לא תהיה עצבני'. משפט שעד היום מעלה בי חיוך וגעגועים לאימא הנפלאה".

 

חלב מרוקאי? אתה בכלל פרסי, לא?
"נכון, אבל בינקותי ינקתי חלב מס'וליקה, השכנה המרוקאית שהייתה החברה הטובה של אימי ז"ל. אגב, אותה ס'וליקה, אישה עיוורת, נמצאת אצלי במועדון לעיוור, ואני מטפל בה באהבה גדולה. זה סוג של סגירת מעגל עבורי".

 

לאחר המעבר לקיבוץ, התגייס בני ושירת כלוחם בנח"ל מוצנח. לאחר כשנה וחצי, עקב בעיית גב, נשלח לעבוד כמדריך חבורות רחוב בבית שאן. הרעיון היה להסתובב בלבוש אזרחי ברסקו, בסנוקר, מקומות בהן מסתובבים צעירים ולרכוש את אמונם ובהמשך לסייע להם להתגייס לצה"ל. "במסגרת התפקיד הגעתי לפגישה עם קצינת המבחן בעיר. נכנסתי לחדרה ומיד זיהיתי אותה. אותו שיער שחור, אותן  עיניים כחולות, מיד הבנתי שזו אותה פקידה מלשכת הסעד".

 

היא זיהתה אותך?

"לא, הייתי חייל עם דרגות ושרוך הדרכה. איך היא תזכור? רגע לפני פרידה שאלתי אותה. אם היא זוכרת שהגיע אליה ילד בן 11 וביקש ללכת לקיבוץ? לא הספקתי לסיים את המשפט והיא קמה לקראתי, נרגשת ועטפה אותי אל זרועותיה. 'אתה לא יודע כמה פעמיים חשבתי עליך ולאן התגלגלת. שנינו עמדנו חבוקים ככה דקות ארוכות".

את השירות הצבאי הוא סיים כחייל מצטיין וזכה לקבל תעודת הוקרה מהנשיא אפרים קציר. ברקורד שלו  הוא הספיק להיות המתאם העירוני למאבק בסמים בעיריית קריית שמונה. להקים ולנהל את עמותת 'ידיד' עמותה ששמה לעצמה מטרה לדאוג לזכויותיהם של החלשים באוכלוסייה, וגם לנהל את הפרויקט של שיפוץ המקלטים הציבוריים בקריית שמונה לאחר מלחמת לבנון השנייה. בשנים האחרונות הוא מרכז את המועדון לחירש ולעיוור מטעם אגף הרווחה, ועושה זאת בהצלחה רבה.
במדור של "במבט שני" הוא מצליח לגלף ולחשוף סיפורים מרגשים על אנשים שמשתפים אותו בסודות הכמוסים בחייהם האישים. הוא אמפטי וקשוב נורא, מה שמסביר את סוד קסמו.

אהבתו לתושבים הוותיקים ולעיר קריית שמונה ניכרת לא רק דרך כתבותיו אלא גם בפרויקט שאותו ריכז פרויקט שנקרא 'עיר נגלית לעין'. במסגרת הפרויקט של משרד ראש הממשלה, יד בן צבי מירושלים בשיתוף עיריית קריית שמונה הוא גייס מתנדבים רבים  יחד עם תלמידי תיכון "דנציגר" שתיעדו אלפי תמונות של משפחות ותיקות  משנות החמישים. התמונות הועלו לאתר האינטרנט ומוצגות שם, כך שבעוד שנים רבות יוכלו גם ילדינו ונכדנו לראות את בנייתה של קריית שמונה מאז ימי חלסה. בנוסף הוצגו חלק מהתמונות בתערוכה מרשימה בקניון נחמיה וגם בקניון שמונה סנטר.

 

בני נשוי לרלי, עובדת סוציאלית במועצה האזורית מבואות חרמון, והם הורים לעמית, יובל ואופיר. המשפחה שלו היא ערך עליון מבחינתו "אני קשור מאד לאחיותיי ולאחיי", הוא מספר, "מידי יום שישי אני נוהג לבקר אצל אחותי הבכורה אסתר ובעלה ניסים לארוחת צהריים. אסתר ממלאת את המקום החסר של אמי בדאגה שלה לכולנו. המפגש הזה שבו כולנו מתכנסים ומדברים על השבוע שחלף מטעין אותי וממלא אצלי את המצברים.

 

עד כמה אתה מעורב בחיי הילדים שלך?
"מאד מעורב. הבנים שלי ורלי זה העוגן של חיי. התחתנתי בגיל 37, גיל מאוחר יחסית. הגיל גם מביא איתו עדנה וסבלנות שאין לאדם בגיל צעיר. בכלל, אני משתדל להעניק ולהיות עם המשפחה כמה שיותר. ללוות את הבנים לחוגים כמו טניס וכדורגל.להיות שם בשבילם ככל שצריך. אני מאמין שהמסגרות הללו נותנות מענה חשוב במיוחד בתקופה הזו שבה בני הנוער נחשפים לסכנות רבות ברחוב ובאינטרנט. אולי, אני גם קצת אבא מגונן מידי, לך תדע".

 

בשנים האחרונות מנהל בני את מועדון "לי-אור" אליו מגיעים כבדי ראיה ועיוורים (בבקרים) וכבדי שמיעה וחירשים (אחר הצהריים). בני מרכז את שתי הקבוצות ודואג לא רק לפן הטכני והלוגיסטי, אלא גם לפן הנפשי ע"י עזרה, תמיכה, שיחה טובה, אופטימיות והמון אהבה.  "המועדון ממלא אותי ברגעי אושר ושמחה וגם מזכיר לי כל יום מחדש להעריך את מה שיש ולראות את החיים בפרופורציה הנכונה", אומר בני ומוסיף "אני מאמין בהעצמה של אנשים ולפתח אצל כל אחד את המקום שהוא הכי טוב בו".

 

ספר על מקרה שמילא אותך

 "יש חבר שעל אף מגבלת הראיה הוא מאד מחובר לאדמה, לפרחים ולצמחים, אז הקמתי גינה מדהימה שאותה הוא מטפח, משקה עודר ובעצם מלטף את הפרחים. אלה הסיפורים הפשוטים שלא מתחילים ומסתיימים בדרמות, אך ממלאים אדם שלם.
לא פעם אני זה שדווקא שואב מהם כוחות. ישנה חברה עיוורת שמגיעה לבדה מרמת הגולן באוטובוסים עם כלב נחיה. היא למדה להכיר את הדרך והיא לא עושה לעצמה שום הנחות. אז כשאתה רואה את כל זה אתה מרגיש גאווה ואושר והמון סיפוק על העשייה.

האירוע המרגש ביותר עבורי היה לפני כשנתיים ממש כמה חודשים לפני שאבי נפטר הוא הגיע פעם אחת ויחידה למועדון על כיסא גלגלים יחד עם המטפל הפיליפיני שלו בגיל 97. אבי העיוור העביר את פרשת השבוע לחברים שהתרגשו מאד מחוכמתו והבנתו בתורה. לרגע אחד הרגשתי שמעבר לכתפי עומד ילד בן 11 ומביט בי בגאווה  זה היה הילד שבי".

 

איך נראה הלו"ז שלהם?

"זה משתנה, אך ישנם פעילויות קבועות כמו למשל חוג בישול עם מורה שיקומית, כדי שכל אחד ואחת יפתח את מירב העצמאות ולא יהיה תלוי באחרים. מעבר לפעילות הרגילה כמו שיעורי מחשבים עם צג בריל, פרשת השבוע ועוד הרבה, הוספתי לאחרונה חוג נגרות. קשה להאמין איך אנשים שלא רואים מצליחים לייצר כיסאות ושולחנות שאותם אנו מוכרים לגני ילדים.

 

 

חשבת על פוליטיקה?

"העבודה הציבורית והנתינה לקהילה נטו הם אלה שמעניינים אותי ולא הפוליטיקה".

 

מה אתה  עושה בשעות הפנאי?

"קורא הרבה, קצת טלוויזיה , מאזין המון למוזיקה מכל הסוגים, טיול בטבע ומבשל לילדים.

 

איך אתה מסכם את הכתיבה העיתונאית שלך?

"הכתיבה עבורי זה סוג של שליחות חברתית נטו. ממש לא במה ובטח שלא פרנסה. עם השנים גיליתי כי לכל אחד מאתנו יש סיפור חיים מעניין. רק צריך לקלף את השכבות ולהגיע אל הגרעין, וזה מה שמרתק אותי בבני אדם יש בי אהבה לאנשים, אני מעוניין לחדור אל ליבם של מרואיינים ולגלות את הסיפור שמאחורי הסיפור.

 

 

 

 

אולי יעניין אותך

Bottom ad