היום ה-22 במרץ , 2020

Select your Top Menu from wp menus

מילה של מוהל

כדי לתאם את הראיון עם הרב שמעון שושן, הייתי צריך להיעזר בהרבה סבלנות, וסייעתא דשמיא כדי שאדם כמוהו יסכים להתראיין לעיתון. למרות שכל חייו הוא עוסק בעשייה מבורכת עם הציבור, כשמדובר במקום לא טבעי הוא מיד מסתייג וחוזר צעד אחורה.

עד לפני חודשיים (בברית מילה של אחי), מעולם לא הזדמן לי להיפגש ולדבר איתו, אך ברוב הבריתות אליהן הוזמנתי, הוא שימש כמוהל והשאיר חותם מסתורי אצלי. מאז ומתמיד הוא נראה לי כדמות תורנית-מסתורית שעומד מאחוריה המון קסם אישי, כריזמה ועשייה אך עם זאת קשיחות ורצינות. הבנתי כבר מראש שלא יהיה לי קל לקלף את הקליפות שהוא ירצה לשמור לעצמו, אך עם זאת הראיון הזה יכול לשפוך מעט אור כלפי האיש שהכניס בערך 70% מבני העיר לבריתו של אברהם אבינו.

הרב שמעון, בן 56, נשוי, אב ל-9 (הגדולה בת 28 נשואה עם ילד, והקטן בן 12.5, תלמיד כיתה ז' בישיבתית), נולד במרוקו בעייריה שנקראת בני-מלל, "עיירה שמזכירה את קריית שמונה" לדבריו, "הנוף המיוחד, המים, האוויר, יש שם משהו מאוד ייחודי". הרב שושן עלה לארץ כשהיה בן 6 והגיע הישר לקריית שמונה, כאן התחנך בבית הספר "רמב"ם" ואח"כ ב"מתמיד". בכיתה י' עבר לכפר הרועה, אך בעקבות שכנועו של הרב צפניה דרורי, הוא עזב וחזר שוב למתמיד. אח"כ הלך לישיבת הסדר "כרם ביבנה", שם למד והתגייס לחיל שריון, וכשהשתחרר עבר ללמוד בכולל "מר"צ" שבמבשרת ירושלים (ביחד עם הרב אנקור, הרב צבי פוקס והרב שרשבסקי). הוא התחתן בשנת 1978 ושנה אחרי כבר חזר לקריית שמונה.

עוד בתחילת הראיון אני שואל אותו איך הוא רוצה שאני אכנה אותו בכתבה, האם בתור הרב שושן, כפי שחלק מהציבור קורא לו, או בשמו הפרטי שמעון. "איך שבא לך", הוא עונה.


זה כן חשוב, כי אם יש לך תואר של רב מוסמך מטעם הרבנות, צריך לכנות אותך במעמדך.

"לי זה באמת לא משנה, כל אחד שיקרא לי איך שנוח לו ואיך שהוא מתחבר אליי".

אבל עדיין, יש לך תואר רב (יורה יורה?)
"כן, אבל עדיין, זה באמת לא משנה, כל אחד צריך יכול לכנות אותי בצורה שהוא מתחבר אליי. אם אדם ניגש אליי, ומרגיש צורך לקרוא לי השדרב, אז בכיף, ואם סתם שמעון, גם בכיף, הכי חשוב שזה יגיע מהמקום שלו ושירגיש בנוח".

הדו-שיח הזה יכול להמחיש מעט את דמותו ואופיו של הרב שושן, צנוע, ענו, פשוט, לא מחפש כבוד, והכי חשוב, מחפש את האמת הפנימית ולא את התוספות שמבחוץ.
הדבר הראשון שעניין אותי, זה איך אדם מגיע לסיטואציה בה הוא בוחר לעצמו כמקצוע לחיים את תפקיד המוהל. דם, בכי, הורים מודאגים, לחץ ואחריות גדולה, היא לא ממש המשאלה של כל ילד קטן.

– איך הגעת לתפקיד? זה היה חלום ילדות?
"
תמיד כשהסתכלתי על ברית המילה הייתה לי מעין ניגודיות קוטבית, מצד אחד הרגשתי מאוד מחובר לזה ואמרתי לעצמי 'הלוואי והייתי יכול להיות בתוך זה', אך כנגד זה הרגשתי מאוד רחוק מהדבר משום שהייתי מאוד רגיש בצעירותי. כי פחדתי מהמעמד. כשהייתי בבריתות, רק הייתי שומע את בכי התינוק, הייתי רץ לסוף האולם, אך כאמור משום מה הרגשתי משהו מיוחד בפנים".

– איפה ומתי נפלה ההחלטה ללמוד את המקצוע?

"בשנת 1978, בחול המועד סוכות התפללתי בבית הכנסת "אור תורה" ובסיום התפילה ניגשתי לשוחח עם אפרים שחור (רב ישיבת ההסדר הראשון, ממקימי הישיבה, ש.כ), הוא שאל אותי אם אני מכיר מוהל מהמחזור שלי שמסיים ללמוד בקרוב ושיהיה אפשר לשכנע אותו לבוא לעיר. עניתי בשלילה, אך גיסי שהיה איתי אמר 'הנה שמעון מסיים השנה, ואולי הוא יחזור לעיר ויהיה המוהל של העיר?'. הגבתי בגיחוך, ועברתי לנושא אחר. אחרי כמה חודשים הגיעו למבשרת הרב דרורי והרב שחור וניסו לגייס אנשים שיבואו לקריית שמונה. הרב שחור אמר לי "התחלת ללמוד"?, צחקתי והמשכתי. אחרי כמה ימים קיבלתי שוב טלפון  ואמרו לי 'סידרנו לך מוהל בירושלים – יוסף (יוסק'ה) הלפרין, מוהל מאוד מיוחד עם גישה מאוד מיוחדת. הלכתי, ומשם הכל התגלגל".

 

איך הסתדרת עם הלימוד והדם?

"היה לי מאוד מאוד קשה. בברית הראשונה שהלכתי לראות אמרתי מיד שזה לא בשבילי, אבל עם הזמן החיים משתנים. זה לימד אותי המון בחיים. כשאתה צריך לעשות משהו או ללמוד משהו אתה יכול להצליח. רק צריך להאמין".

ואיך הייתה הברית הראשונה?

"עוד לפני הברית היה סטאז'. חברים שלי ראו אותי לומד, וביקשו ממני למול את בנם. זה עזר לי מאוד. את הברית הראשונה עשיתי ליריב רפול הבן של אבי אלגרסי (הספר). זה היה בחג סוכות. להיות לבד זה מטורף, לא נרדמתי בלילה, מוהל בגיל 25 זה לא יאמן. כשאני מסתכל על החבר'ה הצעירים בגיל הזה, זה נראה לי כ"כ רחוק מהם".

יש איזה ברית ספציפית שלא תשכח?

"האמת שיש לי סיפור נחמד שפורסם בספר "אביהם של ישראל" (על הרב מרדכי אליהו זצ"ל), בו דווקא גיליתי שהלחץ או הרוגע מסביב מאוד משפיעים עליך. זה היה לפני 16 שנים בירושלים מלתי את אחיין של אשתי. כל הדרך היו פקקים, ולכן איחרתי מעט. אז, לא היו פלאפונים כמו היו וכולם נלחצו וחיכו לי מחוץ לאולם. כשהגעתי קיבל את פני השמש והעוזר של הרב מרדכי אליהו זצ"ל, שהיה צריך להיות סנדק של התינוק. הוא אמר לי את המשפט 'זה ממש לא בסדר שאיחרת, למה הרב צריך לחכות לך?' לא הגבתי והמשכתי. כשנכנסתי לאולם וראיתי שהרב יושב ליד הכיסא, נשקתי לו את היד ושאלתי 'מה הרב אומר לי', הוא ענה לי 'מתון, מתון, אתה לא זה שאיחרתי, זה אליהו הנביא איחר, תהיה רגוע ותעשה הכל ברגיעה'. הסתכלתי וראיתי מה הרב רואה ומה השמש שלו רואה ופתאום הבנתי איך אמירה כזאת של הרב מאירה לך את החשיבה וההרגשה".


את הגנים של המקצוע ירש הרב שמעון מסבו ז"ל, שנפטר כשהיה בן 4 ושימש כמוהל בעיר בה נולד. למרות שהוא זוכר את דמותו במעורפל, וניזון מסיפורים עליו, כשהוא מדבר עליו עיניו בוהקות וכולו מלא התרגשות. "היום זה לא כמו פעם, שהורים מזמינים את המוהל, פעם היה ידוע שהוא המוהל של העיר, והוא היה מגיע לבד אפילו בלי שקראו לו, מעין שליחות", הוא אומר ומוסיף "הוא היה איש מיוחד, כזה שכולם אוהבים. כשהיו מגיעים ילדי השכונה הוא היה בורח, כי ידע שכולם תמיד יקפצו עליו ויחבקו אותו חזק".

במהלך הראיון ממשיך הרב שושן לספר לי על סבו ואף מראה לי תמונה מתוך חוברת של בית התפוצות. אין ספק שאף על פי שהדמות הזאת לא ליוותה אותו פיזית במהלך החיים, היא השפיעה עליו רבות בתפיסה במחשבה.

 

תפקידו של המוהל אינו פשוט כלל. הוא נתון תחת לחץ תמידי ומבין שבריאותו של התינוק תלויה בדקות בודדות של הכנה וכמה פעולות קצרות של המילה.

אתה מודע לזה שכלפי חוץ דמותך נראית קשוחה ועצורה?

"אני יודע, משום שלמרות הניסיון הרחב שלי, אני מגיע נרגש מאוד כל פעם מחדש לברית, גם אם יש לי 3 באותו היום".

זה לא עובר עם השנים? קשה לי להאמין שגם רופא השיניים שלי לחוץ לפני כל סתימה.
"זה אחרת, יש כאן את אמת היהדות. המעמד המיוחד וההשלכות מחדשים שלי את רמת ההתרגשות בכל פעם. לחשוב שאתה הולך להכניסו בבריתו של אברהם אבינו, זה משהו בלתי נתפס, כן גם אחרי 31 שנים. התפקיד שלי הוא להמשיך את הברית בין הקב"ה לעם ישראל, אי אפשר להקל בזה ראש. מה גם, שמבחינת הפעולה עצמה אני צריך להיות מאוד ערני וזהיר, הרי מדובר כאן בחיי אדם".

 

– במה מתבטאת ההתרגשות?
"ראשית כל, כל פעם שאני קם בבוקר ויודע שיש לי באותו יום ברית, הכל משתנה והופך לורוד, אני שמח, ויש תחושה באוויר של משהו קדוש. אי אפשר להסביר את זה".

 

– ואם קרתה איזה סיטואציה לא נעימה במהלך היום, איך זה משפיע עליך?
"אני פשוט מנטרל את זה, ובהצלחה. לפעמים גם בברית "זורקים" הערות כאלה ואחרות, אך אני מבין שגודל המעמד והסיטואציה בכלל לא מאפשרים לי להתייחס לדברים אחרים".

 

– היום גל נטישה, במיוחד בציבור החילוני, כלפי מוהלים, לטובת רופאים מלומדים, מה דעתך על זה?

"אין מה לדבר על רופא שהוא איש מקצוע עם הרבה ידע הבנה רפואית לא מעורערת בהשוואה למוהל, אך עם זאת אני תמיד משווה את זה לשאלה, מי היית רוצה שיעשה לך את בדיקת הדם, רופא או אחות? המיומנות והניסיון הוא שלב יותר חשוב מאשר ידע שיש לרופא יותר ממוהל. פעם הייתה ברית בישיבת ההסדר ונודע לי שהזמינו רופא במחלקה כירורגית על תקן מוהל. החלטתי לעלות לישיבה לראות וללמוד ממנו דברים. יש שלב בברית שנקרא הפרדה (עם המחט), הוא ניסה לעשות את זה וראיתי שהוא לא מצליח. שאלתי אותו אם הוא רוצה שאני אעזור לו, הוא הסכים ואכן ביצעתי לו את הפעולה. מצד אחד יפה מצידו שלמרות גדולתו הסכים לקבל עזרה, אך מצד שני זה מראה שהניסיון גובר לעיתים על הידע".

 

– לפני שנתיים הייתה כתבה על מוהל שהתרשל בברית מילה, ופיצה את המשפחה ב-65,000 שקלים, זה לא מפחיד לקחת סיכונים?

"כמו שאמרתי, תמיד אני מגיע לברית עם איזושהי דריכות ואחריות גדולה על הכתפיים, ואחרי הברית מרגיש מעין רווחה והקלה וזה הסימפטום ללחץ. אך תמיד יש דבר שמחזק אותי, שהתהליך הוא לא ניתוח סתמי אלא ברית מילה, להכניס לבריתו של אברהם אבינו, שזה מה שהקב"ה ציווה, ולכן אין ספק שאם אנחנו נתונים את הצד שלנו אז בוודאי שהקב"ה יעזור לנו וימנע ממנו תקלות".

 

31 שנים של מילה קשה לסכם בכתבה אחת. בין שאלה לשאלה מספר לי הרב שמעון על סיפורים מיוחדים, מרתקים ומוזרים שקרו לו. כמו למשל על ברית בימי מלחמה, בהם הטקס נערך במקלט, ומלבד פחד הקטיושות, יש את החשש שבעת שיצטרך לחתוך ישמע בום חזק. כחלק מתפיסה ייחודית שנובעת גם מאופיו וגם משיטת הלימוד שלו, הוא מאוד מקפיד על יחס בינאישי טוב מאוד עם הורי התינוקות. מלבד סבר פנים יפות, הוא משתדל להסביר, להציג ומתעקש על ביקור לפני ואחרי הברית.

בתפקיד שלו הוא צריך לרצות את כולם, את ההורים, הקהל, את בורא עולם וכמובן את עצמו, אך לעיתים ישנם קשיים בדרך שרק מדגישים את המסירות נפש של התפקיד הזה, שכן פעמים רבות הוא מוצא את עצמו הולך קילומטרים שלמים בשבת כדי לערוך בריתות, או להתארך במקומות ללא משפחתו וללא מניין, רק כדי לעשות את הברית בזמנה (בימי שבת)

לעיתים הוא נתקל בסיטואציות מוזרות כמו למשל זוג הורים שהזמינו אותו ואמרו לו "תשמע, לא מעניין אותו לא הברכות, לא הטקס ולא כלום. תעשה מה שצריך, תברך, תקרא, ואל תערב אותנו. קח את הילד ותקרא לנו אח"כ".

 

– יש אופנות מתחלפות במה שקשור לבריתות

"שמתי לב שרק בשנים האחרונות מייחסים חשיבות כה גדולה לדמותו של הסנדק. היום זה הפך לעניין של כבוד או מצד שני של משהו מיסטי מידי. לפעמים אנשים מעדיפים אנשים אחרים על פני המשפחה שלהם, רק כי הם צדיקים. אני אומר לאנשים 'אני לא מחליף את אבא שלי, באף אחד אחר, כולל הרב, שכבודו במקומו מונח'.

 

שמו של הרב שמעון הולך לפניו שכן הוא כמעט הבלעדי בעיר. בנוסף, הוא אינו חושב שהתפקיד צריך "דחיפה" פרסומית, אלא העבודות והתוצאות לאורך השנים, הם הכרטיס ביקור הכי טוב שיש. כאמור, הניסיון עושה את ההבדל, שכן ישנם מקצועות כמו גננות ורופאי ילדים שבהם איש המקצוע מטפל  בילד, ואחרי 20 שנים אותו ילד שהפך לאבא מגיע עם הילד הקטן שלו, דור אחר דור. כך גם הרב שמעון פוגש יותר ויותר הורים שנימולו בידיים שלו, ושהביאו את דור ההמשך להמשיך את העבודה בשושלת.

למרות שהוא מוכר לציבור הכללי כמוהל, זה למעשה המקצוע המשני שלו, שכן איש חינוך, עתיר ניסיון, שביצע תפקידים רבים במערכת החינוך הדתי בעיר.

כיום הוא מחנך כיתה י"ב במתמיד ומורה למקצועות הקודש, אך בעבר שימש כרב בית ספר, מנהל הישיבתית, מנהל חטיבת הביניים, המנהל הכללי  של הישיבתית והאולפנית, תפקיד ממנו פרש לפני שלוש שנים, מרצונו.

 

שמתי לב שתחלופת התפקידים שלך מהירה יחסית

"נכון, אני אדם שאוהב להתרענן ובנוסף לדעתי תחלופה זה דבר בריא מאוד. ברגע שאני מרגיש מיצוי אני עובר לשלב הבא".

 

-מה שלב הבא שלך?
"פרישה מחינוך בבית ספר".

ומתי זה יקרה

"כנראה בקרוב".

למה?

"כי אני רוצה למצוא בכל זאת משהו נוסף בפרק זמן נוסף. אני מחפש לתת יותר מעצמי לציבור, אבל הפעם יותר בתחום הקהילה ולא החינוך. למרות שבבית הכנסת שלי מתייחסים אליי כאילו אני הרב של בית הכנסת (יהודה הלוי), אין לי זמן להיות איתם ממש, לתת שיעורים ולתרום יותר הנהגה. זה משהו שמאוד חסר לי, ואני רוצה למלא אותו.

מעניין אותי גם הנושא של שלום בית. מאוד מצער אותי לראות את הזוגות היום שנפרדים בקלי קלות, אני רוצה להיות שמה להשפיע ולתת מעצמי. בנוסף לזה יש לי חלום של התעסקות ברפואה טבעית. למדתי בעבר במכללת 'אלימה' של הרב יובל הכהן אשרוב ביישוב האור הגנוז. זה תחום שמאוד מעניין אותי, לא כמקצוע, אלא כמקום של לעזור לאנשים בשעות הקשות או במקום שצריך.

 

– אולי בעתיד תפרוש גם מתחום המילה?

"לעולם לא. הקדוש ברוך הוא זיכה אותי בזה, ואני אעסוק בזה עד אשר אוכל, אלא אם כן ארגיש אי פעם שאני מגיע לברית ולא מתרגש, כאילו הגעתי לעוד יום עבודה. אבל אני בטוח שזה לא יקרה".

 

ומה עם קצת לעצמך?

"יש לי תחביב שמלווה אותי ואת משפחתי כל החיים, וזה מוסיקה. שירה, פיוט, ניגונים, לא משנה באיזה וריאציה ולא משנה מתי, אני תמיד אוהב ומשתוקק לזה. אני שומע המון, מנגן על אקורדיון, ואפילו יש לי חלום קטן, לנגן על בוזוקי. כל יום מנגן אני מקדיש חצי שעה לניגון. זה סם הנפש הרוחני הכי חזק שיש".

– איזה מוסיקה אתה הכי אוהב?

"הז'אנר האנדלוסי. אני הולך גם להופעות. רק לאחרונה הייתי בקריית חיים. אני אוהב מאוד להתחדש במוסיקה ותמיד משתדל להישאר מעודכן. אצלי בבית כולם מנגנים, כל ילד על כלי אחר".

 

– אם היית מתחיל את הגלגול מחדש, לאן היו פניך מועדות בדיעבד?

"לגמרי שונה מלאן שהתגלגלתי בחיים. הייתי משקיע בהרבה יותר במוסיקה, פחות או בכלל לא בניהול, עוסק ברפואה טבעית ועוד נישות אחרות שלא הספקתי עדיין".

 

– חשבת פעם על פוליטיקה?

"אני מרגיש שזה מקומות שמאוד קשים לי. קשה לי לחשוב בדרך החשיבה שלהם. אני מבין שיש שם כח להשפיע אבל מצד שני אני מרגיש שזה ייקח אותי למקום אחר לגמרי, ככה שזה לא רלוונטי".

 

קונוטציות (בבוסקה)

ביקשנו מהרב שמעון להעלות קונוטציה ראשונית למילים מסוימות. אלו התשובות

ברית מילה
הדבר שמחבר וקושר את כל עם ישראל ביחד. המכנה המשותף הכי גדול שיש איתו

ספורט
החינוך לספורט לחיים. להיות במקום שהספורט זה חלק מהחיים

מזון אורגני
השאיפה של כולנו להיות במקום של איזושהי טבעיות וגם במזון

בילויים
משהו שחייב להיות חלק מחייו של כל אדם. אפשר לקרוא לזה גם שחרור לחצים ונפש רגועה.

לימוד תורה
מקום שהלב חפץ בו. חייב שתהיה תורת חיים ולא תורה וחיים.

הרב ניסים מלכה
חבר אהוב, מאוד מאמין ביכולות שלו ומאמין שהתוצאות לא יאחרו לבוא

ליאור אלמליח
הילד שגדל בבית הכנסת שלנו והפך לכוכב בקנה מידה עולמי. גאווה והנאה צרופה.

מגרון
כדין תל אביב

ישיבת ההסדר ק"ש
פנינה אמיתית. העיר צמאה להשפעה שלה.

שירת נשים
הרמוניה מיוחדת, אבל מה לעשות, רק לנשים.

אקורדיון
כלי עצום להתעלות רוחנית

חינוך ילדים
המקום הראשון בחיי

פסח
הפגישה הכי מיוחדת עם אליהו הנביא.

אולי יעניין אותך

Bottom ad