היום ה-27 במרץ , 2020

Select your Top Menu from wp menus

מקדש נחרב, מקדש מעט נבנה

ביום חמישי שעבר התקיים טקס חנוכת בית הכנסת בנאות מרדכי (אותו פרסמנו בשבועות האחרונים). כ-100 חברים מהקיבוץ ועוד אורחים רבים התקבצו לדשא הירוק והפסטורלי שברחבת בית הכנסת החדש וכיאה לאירועים מסוג זה החלו בריקודים, שירה ותהלוכת ספרי תורה מהמשכן הישן לחדש. מלבד חברי הקיבוץ הגיעו גם רבני העיר הרב צפניה דרורי והרב שלום לוי, הרב ישראל קירשטיין, הרב יצחק קקון יו"ר המועצה הדתית, השר לענייני דתות יעקב מרגי,  אהרון ולנסי ראש המועצה המארח ועוד רבים וטובים.

מסע הריקודים עם ספרי התורה יצא מהמקלט בו התפללו בשיתוף עם כל חברי המשק זקנים וצעירים. את מסלול הריקודים ליווה רכב מוסיקה עם הגברה שהדהדה בכל רחבי הקיבוץ (תודות למוריס שושן מקריית שמונה). כאשר הוסר הלוט מעל שלט בית הכנסת שרו החברים (באופן כה טבעי) את מזמור כ"ג בתהילים "בנאות דשא ירביצני" (שזהו גם שמו של בית הכנסת).

במקום נערכה תפילת מנחה, האורחים נשאו נאומים נרגשים מאד והערב נחתם בשירת התקווה ובסוף אף הוגש כיבוד עשיר והתקיימה תפילת ערבית.

אין ספק שאנשי קריית שמונה ובפרט ישיבת ההסדר תרמו רבות לתהליך ולביצוע, ובין היתר יש לציין את הרב יצחק קקון, ראש מועצה הדתית בעיר, שהוביל את המהלך וההתקשרות מול משרד הדתות, ושמר על קשר חם עם אנשי הקיבוץ שעסקו במלאכה. אגב, את שם בית הכנסת "בנאות דשא ירביצני" הגה הרב צפניה דרורי מהשראה של המדשאות והפסטורליה באזור בית הכנסת.

ביקשנו מחיים בומש, מנהל ישיבת ההסדר של קריית שמונה לתאר ולספר מנקודת מבטו על האירוע המיוחד. "בשבוע שבעבר היינו שותפים לאירוע שניתן להגדירו כאירוע היסטורי ממש.

מבחינה טכנית: לאחר שנים רבות של תפילה במבנים ארעיים ושריפת המקלט ששימש כבית כנסת בפרצה בו שריפה שגררה חילוץ הרואי של ספרי תורה ע"י חברי הקיבוץ, החליטו החברים לבנות בית כנסת חדש. הסיוע בא מהמשרד לענייני דתות, מתרומות של מועצה אזורית גליל עליון, מחברי המשק ומבוגרי ישיבת ההסדר קריית שמונה (שהגיעו ב-20 שנים האחרונות להתפלל ביום כיפור עם חברי הקיבוץ).

מבחינה ערכית רוחנית – שימשתי כמנחה האירוע ועל אף מזג האויר הלוהט היה נסוך על כל האירוע משב מרענן של התחדשות ושמחה. באופן אישי התרגשתי עד דמעות, חשבתי לעצמי אם החברים בקיבוץ בחרו בי הרי זה משום שאני תלמידו של מו"ר הרב צפניה דרורי. זה אומר שבזכות פעילותו הטבעית והיומיומית של הרב עם חברי המשק במשל כ-43 שנה הגענו לאן שהגענו.
ולאן הגענו? לאמון, לפתיחות ולחברות. אם בחרו בי להנחות זה לא כי אני יפה או בעל קול או יכולות מרשימות אלא, כי אני כנראה נאמן על החברים שאבטא את רחשי ליבם האמתיים. רחשי לב של יהודים טובים, עמלים וציונים שחפצים שיהיה בישוב שלהם בית כנסת, מן מקדש מעט בו יוכל להתכנס כל צמא לקשר עם בורא עולם מתוך הרווחה ותחושת רוממות. לא מדובר ב"חזרה בתשובה" במובן המצומצם אלא ברוח גדולה המפעמת מן הלבבות פנימה בימי התחיה הלאומית שלנו כאן בארצנו. החיבור בין ישיבת ההסדר לבין הקיבוץ נראה בימים אלו כ"כ טבעי נכון והולם. מה יותר מבטא זאת מאשר שפתחנו את האירוע בקריאת פרק כ"ג של משורר תהלים דוד המלך ע"ה וחתמנו בשירת התקווה? ימים גדולים עוברים עלינו וזו זכות נפלאה שאנו שותפים לה. היה זה יותר מסמלי שהאירוע היה בערב ר"ח מנחם אב שעד כה סימל את הימים הרעים שבאו לנו לפני כ-2000 שנה ובהם נפלנו רק בשנאת חינם ועתה אנו זוכים במלא חופניים של הארת פנים הדדית ואהבת חינם".

 

החורבן – בגלל שנאת חינם

מסופר בתלמוד (גיטין נ"ה)  על שני יהודים שהיו בירושלים: אחד היה שמו קמצא, והשני בר קמצא, וזה סיפור המעשה: היה איש אחד שהיה לו אוהב ושמו קמצא, והיה לו גם כן שונא ושמו בר קמצא, פעם אחת עשה האיש ההוא סעודה גדולה ומפוארת, אמר לעבדו: לך והזמן את אוהבי קמצא. אותו עבד הזמין בטעות את בר קמצא. במהלך הסעודה בא בעל הסעודה וראה שם את בר קמצא, אמר לו: "מה אתם עושה כאן בדיוק? אני שונא אותך ובוודאי שלא הזמנתי אותך, קום וצא!".

בגלל הבושה הגדולה של החשש מסילוקו מול כל האורחים באמצע הארוחה אמר לו בר קמצא: "אם אני כבר כאן, תשאיר אותי בבקשה ואשלם לך על המנה שאכלתי". בעל הסעודה סירב. אמר לו בר קמצא, "אשלם לך בעד חצי סעודתך, אך אל תבייש אותי שאצא מכאן". אך שוב סירב בעל הסעודה. אמר לו בר קמצא, "אם כן אכסה לך את כל הוצאות הסעודה". בעל הסעודה סירב שוב, והוציא אותו בכח, מול כולם מן הארוחה. בר קמצא המבויש כעס והתעצבן לנוכח העובדה שמסביב לשולחן ישבו חכמים ולא מחו ביד בעל הסעודה, למרות הבושות שעשה לו. החליט בר קמצא לעשות מעשה, הלך לקיסר ואמר לו: "היהודים מרדו בך". אמר לו הקיסר: "איך תוכל להוכיח לי?" אמר לו בר קמצא: "אם תרצה להקריב קורבן אצל היהודים, אתה תראה שהם לא יקריבו לך, כי אתה גוי, וכי הם לא מכבדים אותך". הקיסר שלח איתו עגל בן שלש שנים. בעת הליכתו עם העגל לירושלים, עשה בר קמצא בעגל מום בשפה העליונה, ויש אומרים שעשה בו מום בריסי עיניו. אותו מום נחשב ליהודים כמום בעייתי ולכן לא ניתן להקריב את העגל, אבל לבני נח (כלומר לגויים) המום "תקין", משום שאצלם נחשב מום רק עם העגל חסר איבר שלם.

רצו החכמים להקריב העגל משום שלום המלכות, אך אמר להם רבי זכריה בן אבקולס: אם תקריבו אותו, יאמרו בעולם שהיהודים מקריבים בעלי מומין על גבי המזבח, לכן רצו להרוג את בר קמצא, כדי שלא ילך ויאמר לקיסר שלא רצו להקריבו. אמר להם רבי זכריה בן אבקולס, "יאמרו אנשים שכל מי שמטיל מום בקדשים (כלומר בקורבנות) הורגים אותו, כי יסברו שהרגו את בר קמצא לפי שעשה מום בעגל.

הלך בר קמצא לקיסר, ואמר שלא רצו להקריב את העגל שלו, וכך כביכול הוכיח לו שהיהודים אכן מזלזלים בו. כעס הקיסר והחליט להעניש את היהודים, וכך בעצם נחרב בית המקדש. אם נעזוב את הסיפור, נוכל להבחין שכל המעשה קרה בגלל שנאת חינם של אותו בעל סעודה. כאמור, בית המקדש נחרב בגלל שנאת חינם, אך עתיד להבנות בגלל אהבת חינם, כפי שנאמר בסנהדרין "דור שלא נבנה בית המקדש בימיו כאילו נחרב בימיו", והמסקנה שברגע שעם ישראל לא מאוחד הבית לא יבנה שנאמר "מחריביך ומהרסיך מימך יצאו", אך אפשר לפרש זאת אחרת, כשעושים תשובה ויש אהבת ישראל ואחדות אז "מחריביך ומהרסיך מימך (מתוכך) יצאו", כלומר שהמשטינים יצאו מאתנו ויישאר רק שלום ורעות אהבה ואחווה שבמצב כזה אפשר לבנות את בית המקדש ולהביא את משיח צדקנו.

 

יש לי מושג ביהדות

 "לפום צערא אגרא", תרגומו 'לפי הצער השכר', הוא דבר חוכמה שאמר תנא בפרקי אבות  בן הא הא (שהיה גר צדק), וכעין זה אמר דוד המלך בספר תהילים "ולך ה' חסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו" לא אמר על מעשהו אלא  כמעשהו, והוא פלא וכי זה שבחו של הקב"ה שהוא נותן שכר על מעשה המצוות. הלוא זה אחד מיסודות האמונה של שכר ועונש שנאמן הוא בעל מלאכתך שישלם לך שכר פעולתך, אולם ביאור הדברים הוא כך, בנוהג שבעולם אין אדם שיצר חפץ או פיתח דבר מסוים דורש שכר מהלקוחות על כל שנות המחקר והפיתוח אלא אך ורק על עלות המוצר, וכן לא שמענו שפועל שכיר יבקש מהמעסיק תוספת שכר על שהוא עבד בהתלהבות, או למרות שאינו חש בטוב בא לעבודה, או שבא לעבודה ברגלו לא שמענו על כך תקדים כזה מעולם.

לא כן בעבודת ה' ובקיום המצוות, יהודי אינו מקבל שכר רק על עצם קיום המצווה או לימוד תורה, אלא יש שכר וערך מוסף על איך הוא עשה ובאילו תנאים קיים את אותו מעשה, ועל כך אמרו חכמים "יפה אחת בצער ממאה שלא בצער", דהיינו ערכה של מצוה בצער ומתוך קשיים, גדול מקיום מאה מצוות בנוחות.

והוא שהקב"ה אומר לעמ"י "זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה", וכעין זה כתב רבינו הארי ז"ל שקיום מצוות ומעשים טובים בדורות שלנו שהם מלאים בפיתויים וקשיים, ומחסומים גדול לאין ערוך מדורות קדמונים. ולזה התכוון דוד המלך באומרו "ולך ה' חסד" כי תשלום על דרך קיום המעשה הוא חסד מאת הקב"ה, מה שלא נמצא אצל שום מעסיק ופועל.

 

פרשת דברים

תפילה לבורא עולם

בפרשתנו כתוב: "וישמע ה' את קול דבריהם"

רואים אנו בפרשתנו את כוחו הגדול של הדיבור. הקב"ה שומע כל אדם כמו שכתוב: "כי אתה שומע תפילת כל פה" ומזה נוכל ללמוד  בניין-אב, שכל מי שמופקד על אחרים חייב להתפלל עבורם. רב צריך להתפלל על בני קהילתו, ובוודאי שיש חובה כזו להורים לגבי ילדיהם. אמר פעם הרב וולבה: ברור לי, באופן אישי, שאם הגעתי למשהו בתורה, זה בזכותה של אמי. שמתי לב שהייתה מתפללת עלי אפילו עשר פעמים ביום. לכל תפילה יש את העוצמה משלה, אך אולי מן הראוי לומר ש"תפילה של אמא" יש בכוחה לחדור לשערי שמים ולבקוע רקיעים. בכי של אמא הוא מכל הלב ומכל הנשמה וכאשר היא בוקעת ממעמקים אי אפשר לעצור אותה, וזאת נלמד מהמעשה הבא: מעשה היה באלמנה שכל שנשאר לה לתנחומיה, הוא בן יחיד. כשהגיע למצוות שלחה אותו לאחת הישיבות כדרך הבחורים, והנה לאחר זמן לא רב, התחיל לחוש ברע. כשנבדק על ידי הרופאים, גילו לא עלינו מחלה ממארת, שאוכלת את אבריו ואין כל סיכוי חיים למעלה משלושים יום. התייעצו ראש הישיבה והמורים בישיבה בכובד ראש מה לעשות בנידון זה, האם להודיע בשורה מרה זו לאם הגלמודה, שכל שנשאר לה, זה ילד זה. הכדאי לצערה בידיעה זו? והחליטו שעדיף לשתוק בכדי לא לצערה עוד מצער הידיעה. אחרי כמה ימים הילד היה במצב מאוד קשה. הוא היה מונשם וכולם אמרו בפה מלא כי הילד עומד בזמן שלפני המוות. החליטו צוות הישיבה להודיע לאמא על הדבר, וכששמעה זאת האמא האלמנה, מיד פתחה את סידור התפילה שלה והתחילה להתפלל לבורא עולם. כעבור שלוש שעות המצב של הנער השתפר בדרך ניסי ניסים. ובאמת אחרי כמה שבועות נבדק הנער בבדיקות כלליות, והיה נראה לנכון שהמחלה נעלמה כלא הייתה. אחרי שהשתחרר הילד מבית החולים, פנתה האמא לראש הישיבה ושאלה אותו איך יתכן שלא סיפרו לה על מצבו של הילד "אם הייתם מספרים לי מהתחלה, הייתי מתפללת יותר ובטוח שבני היה סובל פחות", אמרה האם האלמנה בבטחה. זה כוחה של תפילה- למעלה מן ההיגיון, למעלה מהטבע והזירה. התפילה היא מתנת חינם וגם כאשר לא מגיע, אם היא כבר נשמעת מעומק הלב-היא מתקבלת. וידוע הדבר שנמסר בשם החזון איש, לאומרו בהדלקת נרות שבת, וכך כתב: "יהי רצון מלפניך ה' אלוקי ואלוקי אבותיי שתרחם על בני (פלוני) ותהפוך את לבבו לאהבה וליראה את שמך לשקוד בתורתך הקדושה ותסיר מלפניו את כל הסיבות המונעות משקידת תורתך הקדושה, ותביא את כל הסיבות המביאות לתורתך הקדושה…" יהי רצון שיהפוך הקב"ה ימים אלה מיגון ואנחה לששון ולשמחה ונזכה לראות משיח צדקנו במהרה בימינו אמן.

חיים בר-יוחאי

 

פשקווילים

– את כל הלכות תשעה באב שחל במוצ"ש (כמו במקרה שלנו מחר) תוכלו לקרוא בהרחבה באתר האינטרנט "למען שמו-נה באהבה" (www.lemaan8.co.i)

אולי יעניין אותך

Bottom ad