היום ה-27 בספטמבר , 2020

Select your Top Menu from wp menus

משה סטרול: עין אחת בוכה – עין אחת צוחקת

משה סטרול, זה שבכל שבוע כבר מספר שנים כותב את דעותיו והגיגיו במדור "במה ציבורית", מתפנה כל שנה לפני יום הכיפורים וחוזר, בלי תרמיל ובלי קיטבג, אל התופת, אל מלחמת יום הכיפורים בה שירת כשריונר בסיני.

כל שנה בתקופה הזאת הוא גורם לי גם לחזור אל המלחמה ההיא והזיכרונות שלו מכים שוש ושוב בנשמה ובלב.

התיאורים הפלסטיים שלו רק מגבירים את הכאב ומבטלים את השנים שעברו מאז המלחמה ועד היום.

הצעתי השבוע למשה להתראיין ולספר בגוף ראשון את חוויותיו ואת הלקחים שהוא לקח משם.

משה שלפני המלחמה הלך לבלי שוב, ומאז סיום המלחמה יש בעצם משה סטרול אחר, וחוץ מדבקותו ברומניות, אותה רכש ביושר, הכל השתנה.

 

אבל נתחיל מימי הילדות העליזים, אף על פי שבמושגים של היום היו קשים.

– ספר מעט על הילדות שלך, השכונה, החברים?

גדלתי בחיפה בוואדי סאליב. משפחה עניה מאד. אבא ואימא שברחו מרומניה. אבי היה במחנות העבודה וברח לישראל. הכיר את אימי באניית מעפילים, נתפסו על ידי הבריטים ונלקחו לקפריסין למחנות המעצר.

כשפרצה מלחמת תש"ח, אבא שלי נלקח ללטרון ללחום שם ואימי עם משפחתה המצומצמת נלקחו לחיפה לוואדי סאליב אחרי שנכבשה ורוב הערבים ברחו. ושם כל משפחה לקחה חדר אחד מדירה של שמונה חדרים. חשבו כמו הקומונה ברומניה. כשאבי חזר מהמלחמה היו מהומות בבית, למה אימי 'לא השתלטה' על יותר חדרים או בית יותר גדול. אבא לא סלח לאימי על הפספוס מעולם".

על אף החוויה שהועברה אליו מהוריו, זוכר סטרול תמונות כאילו הוא עצמו היה במקום "אימי ספרה לי שנכנסו לבתים היה אוכל שהתבשל על פתיליות ופרימוסים. אבל, הם זרקו את האוכל פחדו מרעל. אני ואחי יעקב נולדנו באותו בית. היו לי חברים מכל הדתות ועדות. ערבים ויהודים. משחקים וקוראים ספרים והרבה כדורגל. אחלה ילדות שבעולם. אימא עבדה קשה במשק בית במספר מקומות. ואבא עבד צבעי אצל קבלן. בבית אבא היה שיכור ומכה אותנו. את אימא, אותי ואת אחי. בבית היה גיהינום, אבל בחוץ היה גן עדן. כל הדמויות הצבעוניות. מה ילד צריך יותר מזה".

 

 

– סטרול, נקפוץ שנים קדימה. כאחד הכותבים הוותיקים במדור "במה ציבורית", אתה מרבה לחזור לפני כל יום כיפור אל המלחמה ההיא, אל החברים. מה קרה באותה מלחמה?

"יצאנו למלחמה לא מוכנים. הכל בהפתעה. לפני המלחמה ישבתי בכלא צבאי, בג'וליס. ערב כיפור היה כמו השנה בליל שבת, וביום ראשון הייתי אמור לעבור לכלא 6. בשבת בסביבות 14.00 אזעקות. מוציאים אותי מהמעצר. הכוחות של הסדיר ירדו לסיני ועלו גם לרמה. סופחתי מיד לחיילי מילואים שהגיעו ראשונים. חימשנו טנקים ויצאנו על מובילים לסיני, לבסיס בטסה. שם היה מערך המוצבים השלישי, אחרי המעוזים בקו ראשון ותעוזים קו שני. היה בלגן תופת. סופחנו לפלוגות שהיו בשטח ולחמו כבר, אני כחייל סדיר והם כמילואימניקים. בדקות הראשונות היה פחד מוות. מהפחד יצא לי זקן הרצל ג'ינג'י ונכנסנו לשגרת מלחמה על ציר עכביש. בקשר צעקות של חיילינו במוצבים שזועקים לעזרה ומנגד קרבות שלנו מול טנקים מצרים בטווחים של 50-100 מטר! וצעקות של מפקד היסטרי 'תירה! תירה!' כי התותחן לא ראה מטרות בגלל הטווח קצר. הטנק שלי נפגע מספר פעמים ויצא משימוש, והחלפתי לטנקים שחזרו מתיקון עם חלקי גופות של חיילים שלנו".

 

המראות הקשים נצרבו בזיכרונו של משה והם חלק בלתי נפרד מחייו ביום יום. התיאורים הללו לא באים כדי להרשים מישהו, הם חלק בלתי נפרד מהחוויות הקשות של משה.

"המלחמה הייתה קשה. צעקות במכשיר הקשר. ירי של כוחותינו על כוחותינו. הרוגים. מטוס לובי מפציץ אותנו בטיל, טיל שחוצה את מסלול ההליכה שלי ושפשף אותי. הורידו את המטוס והוא ירד בוער על שריונאים שהיו עם ציוד תחמושת. המקום הפך לגיהינום.

במהלך הלחימה נגמרה התחמושת. אין אפילו כדור של רובה, והשטח שורץ קומנדו מצרי עם טילי סאגר. הם פוגעים בטנקים והרבה הרוגים. אנחנו בורחים לתוך מחפורת של נ.ט (נגד טנקים). מתברר שמאות חיילים קומנדו מצרים הסתתרו שם עם הסאגרים. …דרסתי אותם בטנק והגעתי לחניון לחמש ולתדלק את הטנק. ושם בחניון הוצאתי מהשרשרות את חלקי הגופות".

אני מתנצל על כך שהתיאורים הללו עולים על הכתב, אבל אחרי שארבעים שנה, יום-יום ורגע-רגע משה סטרול וחבריו נושאים את התמונות האלה בתוכם, הגיע הזמן גם אנחנו, ובעיקר הדור שנולד אחרי המלחמות ישמש ממקור ראשון את הסיפורים, גם אם הם לא 'יפים'.

ממשיך סטרול ומספר "עברנו ליד החווה הסינית, אולי מרחק של 50 מטר והשיירה מיהרה לחצות את התעלה לחווה הסינית שם נטבחו לנו צנחנים. את זה שמענו אחרי המלחה או במהלך ההפוגה, לא זוכר בדיוק. הכאב היה ענק ובכל הזדמנות שאתה פוגש חייל מוכר הוא מספר לך על חבריך הטובים ביותר שנהרגו במוצב המזח".

 

כמו שאתם יכולים לנחש, משה סטרול לפני המלחמה הוא לא אותו אחד "המלחמה השפיעה עלי קשות. ריח הגופות מלווה אותי עד היום. הייתי בבית החלמה. הלום קרב. אבל לא רציתי להשתחרר מצה"ל למרות שרצו לתת לי נכות. המלחמה עד היום משפיעה עלי. כל דקה פנויה אני נזכר בתמונות הקשות. ונזכר בהרוגים החברים שלי. וריח השרפה של הבגדים עדיין תקוע לי באף. 40 שנה", אומר סטרול וקולו נשבר. סטרול הוא אדם שמח ביסודו, על אף שהוא מרבה לבקר ולהעיר לכל העולם. צריך לשמוע אותו מספר את סיפורי הילדות והחוויות המשונות שעבר, כדי להבין עד כמה הוא חי, אז ושם, בשכונה המיתולוגית, וואדי סאליב. סטרול, לא צריך יותר מרמז כדי לקפוץ ארבעים-חמישים שנה במנהרת הזמן…

 

 

– סטרול, אתה חושף את עצמך, לפעמים בצורה שמעטים היו עושים זאת. למה אתה משתף את כל העולם בדברים הכי אינטימיים שלך?

"אינני מתבייש מהחיים שעברתי. אין לי מה להסתיר. אלו הם חיי. אוהב מאד אמת ודברי אמת. לאנשים מושחתים, עצלנים וסתם דברנים, אין לי שום בעיה להגיד את האמת. יש דברים שחשוב לשתף כדי ללמוד מטעויות. אם מישהו מהקוראים ילמד מהטעויות שאני עשיתי, זה הרווח שלי".

המסקנה היא לפעמים, שהראש, הפה והלב של סטרול נמצאים באותו גובה.

 

– אם הייתי צריך להגדיר אותך, הייתי אומר שאתה 'עמך', כפי שנהוג לומר. אתה עובד קשה בשביל כל גרוש. מה זה עושה לך כשאתה רואה אחרים שעושים 'כסף קל' על חשבון הציבור?

"אני משתגע ובועט, לא מקנאה, על 'הצלחתו' של אדם שלא שווה כלום. לצערי בשנים האחרונות העצלות והבטלנות משתלטת על אנשים. לעשות כסף ממצוקה של אדם אחר זו חרפה. אבל ככה המדינה מתנהלת בפרוטקציות. שמור לי ואשמור לך, ככה זה לצערי".

 

– נחזור לאותה מלחמה. נכנסת אליה משה אחד, ויצאת אדם אחר לגמרי, כך אני מתרשם. מה הדבר שהשתנה אצלך מן הקצה אל הקצה באופן מיוחד?

"אני בוכה הרבה. המבט על הטוב והרע. כואב לי לראות עוולות שנעשות לאנשים חלשים על ידי בעלי שררה. כואב לי שחלום על המדינה שלי שחלמתי לא מתגשם. כואב לי מאוד, ואני בוכה על כך בדמעות".

 

– אם היו נותנים לך מיליון שקל, מה היית עושה איתם?

"קונה אופנים חשמליים. טיול לרומניה ועוזר ביתר הכסף לעזור לממן לימודים למי שאינו מסוגל לכך".

 

– מה הדבר הכי חשוב בעיינך?

"החיים, איכות החיים. המשפט "חייה ותן לחיות". לעזור לחלש ממך, אפילו בפרוטה האחרונה. חצי-חצי".

 

– בשביל מה או מי היית מוכן לסכן את חייך?

"ראשית עבור משפחתי ועבור תלמידי בית הספר בו אני מאבטח. הם ילדים טהורים. אחרי זה עבור כל אדם באשר הוא אדם".

 

– מה זה משפחה בשבילך? נכדים?

"המשפחה בשבילי זה המשך החיים. לא ניצחתי את הסרטים שיש לי בראש, אבל ניצחתי את העצבות. נכון אני עצבני מאד. המשפחה היא שסבלה ממני קשות. האישה והילדים. חיפשתי שקט נפשי. לא אהבתי צעקות. אבל מצד שני, לקחתי את הילדים שלי לטיולים. הייתי אבא זבל ובַּעַל 'פח אשפה'. סבלו, אבל אני אוהב כל אחד מהם.

והנכדים?! זו האהבה הכי ענקית בעולם. אני מריח אותם, מלטף אותם. כל רגע פנוי אני איתם. אין מילים לתאר את אהבתי אליהם. הם החיים שלי".

זהו סוף הראיון עם משה סטרול.

עכשיו, אחרי שגם אתם וגם אני נחשפנו לאדם, לאבא, לסבא, לבעל ולחייל הלום הקרב, משה סטרול, נוכל להכניס ביתר רגישות והתחשבות את דבריו ואת התנהגותו לתבניות החיים שלנו. הבנתי, שמאחורי המילים הבוטות והמשפטים הלא הכי נקיים, יש עבר קשה וכואב. עבר שלרבים מאיתנו הוא אפילו לא מוכר, חוץ מהסיפורים שאנחנו שומעים על מישהו שׁשׂרד את מלחמת יום כיפורים, או כל מלחמה קשה אחרת בה יורים, מתים ואחר כך בוכים וכואבים, לפעמים במשך ארבעים שנה…

 

 

 

 

 

 

 

אולי יעניין אותך

Bottom ad