היום ה-30 בספטמבר , 2020

Select your Top Menu from wp menus

"נשים נסתרות בגליל" שמחה אפרים

 

הגליל היה מאז ומתמיד כר נרחב ובלתי נדלה למעשים ציונים ופריצות דרך של אנשים ונשים מיוחדים. סיפורו של יוסף טרומפלדור וחבריו וחברותיו, מציינים את אחד השיאים ההרואיים בהתחדשות הישוב היהודי בחבל ארץ זה, לצד בני המושבות הותיקות יסוד המעלה ומטולה מחד, וצפת וראש פינה, מאידך.

לסיפורים אלה יש המון אבות ואימהות, אולם סיפורם, במיוחד סיפורן של הנשים שהגיעו לישובים החדשים שאחרי מלחמת השחרור, קריית שמונה, חצור ואחרים, לא היה מי שישמע ולא מי שיספר.

סיפורן של חמש עשרה נשים מתוך מאות ואלפי הנשים, יוצג במהלך כנס מחקרי הגליל ה-15 שיתקיים במכללה האקדמית תל חי ב-29 ו-30 באפריל.

התערוכה, פרי יוזמתם של ד"ר זאביק גרינברג, דקן הסטודנטים וחוקר במכללה האקדמית תל חי, שולי ספיר, רכזת היחידה למעורבות חברתית במכללה האקדמית תל חי, גילה יעקבי גורביץ, רכזת מעורבות חברתית במרכז צעירים אצבע הגליל וז'קלין ישעיה, מקימת האוהל האדום, מפגשי לימוד ושיח של נשים מישובי אצבע הגליל.

בתערוכה, סיפורן של נשות הגליל וותיקות וגיבורות מקומיות, המספרות את סיפורו של אזור הגליל על גווניו בשפתן ומחוויותיהן האישיות והמשפחתיות. סיפורי ההתיישבות, הקליטה בארץ, הסתגלות לחיי היום-יום ביישוב העירוני והכפרי. המשותף להן היותן נשים חזקות, עצמאיות, שניהלו משק בית ועסקו במקצועות שעברו מאם לבת, דורות רבים במשפחותיהן.

אחת הנשים שאת סיפורה אנו מביאים היא שמחה אפרים. שמחה אשת חייל כרוב חברותיה, אשת חייל במובנו המקורי.

שמחה במונולוג אישי מתובל בתיאורים שרק אישה שחוותה על בשרה כל מילה ומשפט, יכולה לספר.

 

סיפורה של שמחה אפרים שעלתה

מעיראק לקריית שמונה

"זה היה בשנות החמישים, משהו כזה. אבא שלי לא הרגיש טוב והיינו צריכים לקחת אותו לטיפול בעיראק, אז כולנו נגררנו אחריו לעיראק והתנתקנו מכל הקהילה שהייתה שם ועלתה לישראל וכשרצינו לעלות לישראל, אז סגרו את העלייה. לא היה לנו פספורט. "אף יהודי לא יעלה" הנשיא שלהם אמר, כל כך שנא יהודים, חבל על הזמן. אחרי ארבע שנים היו בחירות ועלה נשיא אחר, קראו לו מַאליכּ פייסל. הוא פתח את העלייה ליהודים. עלינו אחרי העלייה הגדולה, שש שנים אחריהם. הייתי קטנה והגענו לבגדד, נשארנו שם שש שנים כמו פליטים. לא הייתה לנו זכות לצאת, לא הייתה לנו זכות לדבר. כשעלינו לארץ את אח שלי עצרו בשדה התעופה (בעיראק) כי אמרו שהוא צריך לעשות צבא. אנחנו ירדנו בקפריסין ולא עלינו לארץ. חקרנו, ביררנו מה עם אחי. היה מישהו, סאלח יוסף נורי קראו לו, הוא היה מטפל בכל הקהילות היהודיות. אמא שלי בכתה לו "דחילק, תציל את הבן שלי תציל את הבן שלי". הוא אמר "אפשר להציל אותו, לשלם כופר לממשל, אבל זה הרבה דינרים". הצליחו לאסוף פה ושמה… ואז שילמו כופר ושיחררו את אח שלי. אחרי חודש הגענו לשער העלייה. היינו צריכים להיות ברמת גן, קיבלנו רמת גן.

אחותי עלתה עם הקהילה הראשונה לקריית שמונה, אמא שלי התעקשה שהיא רוצה להיות איתה. באנו לקריית שמונה כולנו. כולנו, בגלל לאה. הגענו, היו רק אוהלים, הייתי קטנה, היה רק אוהלים.

החפצים שלנו כמה ימים היו בחוץ, לא היה לנו איפה להתגורר וגשם וחורף. אחר כך איזה יהודי טוב שבאמת ריחם עלינו, פינה לנו אוהל. כל המשפחות, שני אחים שלי היו נשואים ואני ואח ואמא שלי, כולנו גרנו באוהל. היה צנע, עוני, אין עבודה, אין לחם, אין כלום כלום.

אין מקררים, אין גז. בשבת, אני זוכרת, אמא שלי הייתה עושה חמין באדמה. שמה עצים, כמו טבון ועל זה היא הייתה עושה כל שבת חמין. שמה בו תירס, שעורה. זה מה שהיה, לא היה משהו אחר.

אני זוכרת שלבחורות בהריון, היו נותנים בחודש קילו אורז ועוף אחד.

בת שש עשרה אני התחתנתי, נפרדתי מההורים. גם בעלי היה בגיל שש עשרה. זוכרת באותו יום של החתונה באו, לקחו אותי ברגל, לא היו עוד בגדי כלה, אז סתם התלבשנו בגדים רגילים.

אבל… החתונה הייתה חתונה שבעה ימים. כל יום בערב כל השכנים, כל המשפחה מתאספים, מכינים מטעמים, מה שהיה בהתאם לאז. באים לבית של החתן והכלה, להורים, ועושים שמח עד הלילה. הם בעצמם רוקדים. זה היה ממש יפה.

בני שבע עשרה היינו כבר אמא ואבא. היה קשה.

אני, את הלידות שלי ילדתי, שתי לידות שלי פה וארבע בצפת. הבן הבכור שלי נולד פג בחודש שביעי. הייתי צעירונת, עברתי ניתוח קיסרי. מדורי גיהינום עברתי. אמרתי "יאללה, אם ככה באים ילדים, אני לא רוצה ילדים".

היינו גרים ברחוב "ביאליק", היה לי חדר אחד וכניסה כזאתי עם מטבח. שלושים וחמישה מטר כל הבית היה ואני הבאתי ארבעה ילדים שמה. בלי מקרר, בלי טלוויזיה, בלי גז, שום דבר. חיי עוני.

אנחנו מלח הארץ. שלושים שנה חיי גיהינום, מרורים אכלנו פה. לא היה לנו חיים. את יודעת, פעמיים נפלה לי פה קטיושה ליד הבית. הכל נהרס פעמיים. הילדים כבר לא היו ילדים זה התחיל להיות לא נורמאלי. יש להם מבחן מחר בבית הספר, פתאום בום… אין. הלך המבחן. יש להם מתכונת מחר, פתאום בערב… הכל משתנה", כך שמחה אפרים סיפרה לבנות הפרויקט את סיפורה, בשפה עסיסית, אוטנטית, שפה המביאה לידי ביטוי את התמונות, הריחות והקושי שעברו על הנשים המיוחדות, נשות הגליל.

ד"ר זאביק גרינברג העומד בראש הפרויקט: "הנשים מיעטו לתעד את חייהן הפרטיים, רבות מהן חשבו שסיפורן לא ייחודי. בפרויקט זה שאפנו לאפשר לנשים לספר את סיפורן, כיוון שהערך שאנו רואים בסיפורן, לאזור בכלל ולנשים בפרט, עצום. מטרתנו לעודד חיבור בין הדור הצעיר לדור הוותיק, דרך הסיפור וחווית התיעוד. באמצעות ההיכרות עם נשות האזור, שהיו חלק חשוב מהקמתו של המקום והפיכתו לקהילה מגוונת ומיוחדת, שאפנו ליצור חיבור עם ההיסטוריה המקומית. אנו מודים לנשים על השיתוף האמיץ בסיפוריהן ולבני משפחותיהן על העזרה בתיאום המפגשים ואיסוף התמונות".

הראיונות והמפגשים עם הנשים המרתקות נעשו ע"י סטודנטים/ות במכללה האקדמית תל חי ומתנדבות, פעילות באוהל האדום: אפרת ניסימוב, ירדן שטקלמן, רחל רז, נועה שלומיוק, ליאת בן אדיבה, אושר ברג, מאיה אופנהיימר, תמר בן ברוך, אפשרת שגיא, מעיין פליישון, מיכל סלה, שני קרני, אפרת אינדיג וימית פנספורקר. אורן ניר ותמר בן ברוך הם האחראים על העיצוב הגרפי.

 

אולי יעניין אותך

Bottom ad