היום ה-25 בספטמבר , 2017

Select your Top Menu from wp menus

עונת החתונות

במקום קטן כמו קריית שמונה, בו כולם מכירים את כולם, לפעמים אתה מוצא את עצמך בשבוע אחד הולך לשלוש חתונות, בר צווה, חינה, ברית, מסיבת גיוס וחנוכת בית אחת. בערב היחיד שנשאר לך פנוי, אתה יושב בבית בנחת, ושומע ברקע את חגיגות האירוסין של השכנים ברחוב מעל, כולל הרבה קולולו שנעשה ברמקול, די ג'יי הבית וקריוקי למתחילים. אם חלילה כל השבוע שלך לא התמלא דיו, אז מישהו המציא את עניין החתונות בשישי בצהרים, שזה, בואו נודה, אולי שיק, אבל מעצבן בטירוף. בכלל, יש פה כמות של אולמות ארועים שלא יביישו עיר עם מאה אלף איש. בחישוב מהיר יש אולם בערך לכל 4,000 איש, שזה אולי הדבר היחיד שעולה על מספר הקניונים לאדם בעיר. מרוב שאתה מבלה את מרבית זמנך באולמות ולא בבית, אתה כבר מכיר את התפריט כמעט בעל פה ויודע איך להתכונן מראש, האם לאכול ארוחת ערב לפני, או לאכול שוב קבבונים כמו אתמול. על עניין ה"כמה לשים" אין אפילו טעם לדבר, כי לכל אחד יש איזו רשימה חבוטה מהארוע המשפחתי האחרון, שכל הזמן פותחים אותה כדי לראות כמה להחזיר, עם קצת ריבית. הבעיה מתחילה כשהנכבדים עשו כבר חמישה ארועים מאז שעשית את שלך, ולזה, עוד לא המציאו נוסחאת חישוב מוצלחת.

 

השיא הבלתי נמנע של עונת החתונות מגיע כאשר הוזמנתם לארוע מחוץ לעיר. אין כמו הווית המקום לנסוע באוטובוס המאורגן לארוע, בערך כמו טיול שנתי למבוגרים, אבל בלי מדריך. האוטובוס יוצא בארבע, ועד שתגיע לארוע כבר תהיה עייף, מזיע, מקומט, ומעודכן בכל הרכילות המקומית, כולל דברים על עצמך שלא ידעת. אתה נכנס לאולם מעולף מרעב ומוצא בופה שיש בו…קבבונים. אחרי שסופסופ החופה הסתיימה והתמקמת, אפילו רקדת ריקוד אחד והתחלת טיפה ליהנות, נשמעות המילים המאיימות  "האוטובוס לקריית שמונה יוצא בעוד עשר דקות", ואתה קולט לפתע שיש לך עוד שלוש שעות נסיעה הביתה, בלי שאכלת קינוח, כשהשעה הראשונה תוקדש לדיון על טיב האוכל, על השמלה המזעזעת של האמא של החתן, ועל זה שהבת דודה של הכלה לבשה את אותם בגדים בשבוע שעבר בארוע אחר. הדיון יכול להסתכם רק בהחלטה גורפת אחת, שמה שבטוח זה שאין כמו הארועים בקריה

אולי יעניין אותך