היום ה-28 בנובמבר , 2020

Select your Top Menu from wp menus

שלמה זיקוקים די נור

את שלמה אדרי הכרתי לראשונה כאשר הייתי ילד ונלוויתי לאבי שעבד במועצה המקומית. בניין המועצה היה מקום בו התחברו צינורות החיים המוניציפאליים לשירותים שונים כמו מים, לשכת הסעד (רווחה של היום), ומעל לכל, חברת ההפקה הגדולה והבלעדית של הישוב הקטן שזה עתה החל לפרוח ולגבש את אופיו החברתי-כלכלי.

שלמה אדרי, כמנהל המחלקה טכנית, היה ממונה בין השאר על החגיגות שהתקיימו בישוב ובראשן חגיגות העצמאות. שלמה היה מאוד מעורב ודומיננטי וידע לחבר בין פועלים שלא בדיוק התקבלו לעבודה בגלל כישוריהם ובין המשימה להעמיד את חגיגות העצמאות בהצלחה.

רגעי השיא אז היו, שלא כמו היום, הפרחת זיקוקי דינור לשמיים. אנחנו הילדים חיכינו בסבלנות שהנאומים יסתיימו, הזמרים יופיעו ואו אז ידענו שהגיע הרגע הגדול בו ישגר שלמה אדרי את הזיקוקים לשמיים ויגרום לכל ילד וילדה לרגעים עילאיים של אושר. הזיקוקים העלו בעיני רוחנו הילדים את הזיכרונות היפים, החוויות המיוחדות וגרמו לרגעי שמחה שחלפו ברגע שאורם של הזיקוקים כבה והשמים נדמו משריקתם.

על אף שהזיקוקים נמשכו רגעים אחדים, לנו הילדים זה נראה נצח. לתת דרור לפנטזיות בעולם נטול מחשבים, איפון, תבלטים ומני 'יצירות' טכנולוגיות שלצד הטוב הביאו המון רע והשחתה לעולם.

משכבו הזיקוקים, שבנו אל המציאות, אל מה שלא היה לנו, ושמחנו במה שיש לנו…

…בימים אלה התבשרתי שהאיש המיתולוגי של חגיגות העצמאות והאבא של הזיקוקים, שלמה אדרי, חוגג תשעים שנים להולדתו.

 

נפגשתי עם שלמה בביתה של בתו רחלי ברחוב סלמנוביץ' לשיחה, והדבר הבולט, תתפלאו, היה צלילות דעתו והזיכרון לפרטים קטנים שהתרחשו במאה הקודמת.

צלילות הדעת והזיכרון של שלמה הם אוצר בלתי נדלה לפרק השמח של קריית שמונה. הפרק שמלווה את ילדותם של רבים מאז.         %d7%a2%d7%9d-%d7%90%d7%a9%d7%a8-%d7%a0%d7%96%d7%a8%d7%99

 

  • שלום שלמה, ספר על ילדותך בטנג'יר? חוויות מיוחדות…

נולדתי בשנת 1926 בעיר טנגי'ר שהייתה עיר בינלאומית על גבול מרוקו.

גדלתי לרחל ומשה אדרי, אבא היה אחראי על חברת קדישא ואמא עקרת בית, אח לעוד שני אחים ואחות.

בשנת 1932, כשאני בן 6, נפטרה אימי במהלך הלידה של אחותי הקטנה. מאחר שלאבי לא הייתה אפשרות לגדל אותנו, נשלחנו כל הארבעה לבית יתומים. אבא כמעט ולא הגיע לבקר אותנו ולאחר כארבע שנים, כאשר היה מאושפז בבי"ח עקב דלקת בתוספתן, ביקש ממני ומאחי הבכור לעלות לתורה ולבצע טקס בר מצווה בבית הכנסת שבבי"ח בו היה מאושפז. זמן קצר לאחר מכן אבא נפטר.

נשרתי מהלימודים והחלטתי לצאת לעבוד. מצאתי עבודה אצל משפחה מאד עשירה שראש המשפחה היה סוחר מכוניות והוא החליט להעסיק אותי בכל מיני עבודות משרדיות, שליחויות, הוצאת סחורה מהנמל וכמובן שהוא תיגמל אותי בהתאם.

מהמשכורת שקיבלתי, שכרתי חדר לגור בו והחלטתי לעזוב את בית היתומים ולקחת את אחותי הקטנה איתי.

מצאתי מטפלת והעסקתי אותה בתשלום על מנת שתטפל באחותי בזמן שהייתי בעבודה.

 

  • מתי עלית לארץ והיכן היה הבית הראשון שלך?

עליתי לארץ בשנת 1948 ביחד עם אחותי הצעירה בהפלגה.

כשהאניה עגנה בארץ, אחותי רבקה נלקחה ממני ולא הצלחתי לאתר אותה במשך שלושה חודשים ואותי לקחו ישר לבסיס בבית ליד לגיוס לצבא.

בחופשות מהצבא הייתי נוסע לדודה שגרה בחיפה.

בשנת 1949, שנה אחרי שהתגייסתי לצבא, עלינו כל החברים

הספרדים לקיבוץ נאות מרדכי ושם היה לנו מן מועדון חברים ושם גם היינו ישנים.

אפשר להגיד שזה היה הבית הראשון שלי.

 

  • באיזו שנה הגעת לקריית שמונה?

לקריית שמונה הגעתי בשנת 1955.

במסגרת השירות הצבאי, נתנו להקים את קיבוץ כפר עזה.

בקיבוץ הכרתי את יולנדה ובשנת 1954 התחתנו.

אשתי שכבר הייתה בחודש התשיעי להריון לא רצתה לחיות בקיבוץ וביקשה שנעזוב. בשביל לקבל אישור לעזוב את הקיבוץ, נאלצתי לנסוע לת"א למרכז המפלגה ושם הבטיחו שאם אסכים לעבור לקריית שמונה, אקבל בית משלי.

הגענו לכאן, עיר עם פחונים וניגשתי לאחראי על חלוקת הדירות עם מכתב מטעם המפלגה בו הבטיחו לי דירה משלי ואכן קיבלתי.

 

שלמה היה ראש חץ העולים מטנג'יר שהגיע לקריית שמונה. כאשר החל לעבוד במועצה המקומית, הוא היה זה שקיבל את חבריו ו'סידר' להם עבודה במתקני המועצה (בזמנו, זה לא היה יוצא דופן…).

וכך מצאו עצמם עולי טנג'יר כאבות בית בבתי הספר השונים בעיר, משרה שנלווה אליה גם בית בקרבת בית הספר.

 %d7%a2%d7%9d-%d7%a2%d7%95%d7%91%d7%93%d7%99-%d7%94%d7%a2%d7%99%d7%a8%d7%99%d7%99%d7%94-%d7%91%d7%9c%d7%91%d7%a0%d7%95%d7%9f

  • בקריית שמונה הייתה קהילה מגובשת של עולי טנג'יר. ספר על ההוויה והחיים בתוך הקהילה.

כשהגעתי לקריית שמונה, התחלתי לעבוד בסולל בונה ולאחר מכן כפקיד בקופת חולים.

עם הזמן, התחילו להגיע לעיר עוד ועוד חברים מהעיר טנגי'ר וככה הפכנו

לחבורה מגובשת.

בשנת 1956 התחלתי לעבוד במועצה כמנהל וכך ספרדים שהיו מגיעים לעיר ומחפשים עבודה עברו דרכי ודאגתי להם לעבודה כפועלים.

  

  • מי היו הדמויות הבולטות בתוך הקהילה ומי מהם היה קרוב אליך במיוחד?

לא יכול לחשוב על מישהו בולט במיוחד אבל חברות הכי קרובה הייתה עם חברים שלמדו איתי עוד בביה"ס בטנגי'ר:

שלמה דודו שהיה רכז חשבונות בעירייה, מימון בן אדיבה שהיה אב בית בביה"ס דנציגר וגיל אזרף שהיה אב בית בביה"ס מצודות.

 

אחד הדברים שממש היו חדשים עבורי, זה בית הכנסת הראשון של עולי טנג'יר, מה שלימים נקרא "שער שמיים".

מסתבר ששלמה הצליח יחד עם חברו מימון בן אדיבה, לקבל מפתח למסגד שבפארק, שהיה בית משפט, שישמש כבית כנסת.

"לא היה לנו בית כנסת ואיכשהו אחרי שהתרוצצתי מאחד לשני, השגתי את המפתחות של בית המשפט שהיה ממוקם במסגד.

אחרי תקופה, השופט סרב להמשיך לנהל משפטים כי טען שלא יאה למקום בו נשפטים אנשים שיהיה ספר תורה. הבנו את הבקשה והחזרנו את המפתחות, רק אחרי שקיבלנו את המקום בו נמצא עכשיו בית הכנסת 'שער שמיים'", מספר שלמה אדרי.

 

  • תחת איזה ראשי מועצה וראשי עיר עבדת?

אשר ניזרי, דוד מורה, דוד חזן ואברהם אלוני

 

  • ספר מעט מהחוויות שהיו לך במהלך עבודתך רבת השנים בעירייה.

העבודה במחלקה הטכנית הייתה עבודה שדרשה פעילות סביב השעון בגלל המצב הביטחוני שהיה בעיר.

כשאברהם אלוני ז"ל היה ראש העירייה, הייתי יוצא איתו מידי בוקר ברכב ועושים סיור בעיר. פתאום שמענו קולות ירי ואנשים מבוהלים ברחובות שמספרים לנו שיש חדירת מחבלים.

הגענו לרחוב יהודה הלוי וראינו שהצבא כיתר את הבניין ולא הייתה גישה לאף אחד חוץ מהצבא.

הזיכרון הכי חזק שיש לי מהאירוע הוא שבסופו, כשהמחבלים נוטרלו, המון זועם לקח את אחת מגופות המחבלים, קשר אותה עם חבל וגרר אותה בכל העיר עד שהגיעו למרכז ושם התחילו לבצע לינץ בגופה.

המראה היה מזעזע ואי אפשר היה להסתכל.

 

  • אני לא טועה, היית הכי מזוהה עם חגיגות העצמאות ומופע הזיקוקים.

אחד מהתפקידים שהיו למחלקה הטכנית היה הכנת העיר לאירועים  ובמיוחד לאירועי יום העצמאות. הקמת במה מרכזית, קישוט פני העיר

במנורות צבעוניות ודגלים כמו ביום חג.

הייתי היחיד בעיר שקיבל ממשרד הפנים רישיון להפעלת זיקוקי דינור

כך שבכל אירוע במיוחד באירועי יום העצמאות, הייתי מכין מופע זיקוקין יפה או מהקרקע או מגג העירייה.

%d7%a9%d7%9c%d7%9e%d7%94-%d7%a2%d7%95%d7%9e%d7%93

 

  • היית מנהל המחלקה הטכנית במשך שנים. במה טיפלתם ואיך הסתדרתם עם חוסר התקציב הכרוני?

נכון, הייתי הרבה שנים במחלקה הטכנית וכמה שנים כמנהל המחלקה

ותחת אחריותי הייתה מחלקת המים ומהנדסי העיריה.

תפקיד המחלקה היה לדאוג לפיתוח כבישים, תחזוקה שוטפת של מחלקת המים, אחראי על עבודות המסגרות, עבודות הנגרות, אחראי על קישוט העיר באירועים, הייתי חבר בוועדת מל"ח – וועדה מיוחדת לשעת חירום

שבמסגרתה הייתי אחראי על פתיחת מקלטים בשעת חירום ותחזוקה שוטפת שלהם.

בנוסף היו לי כמאה פועלים לבנוניים מידי יום שהיו מגיעים מלבנון בבוקר וחוזרים בערב הביתה.

לא זוכר שהייתה בעיה של תקציב, הסתדרנו עם מה שהיה ובנוסף היה תקציב מיוחד שנקרא תב"ר, תקציב בלתי רגיל לאירועים חריגים.

 

 

–  כיצד תפקדתם תחת האש הבלתי פוסקת? ספר על מקרה מיוחד        שטיפלתם בו.

בגלל התפקיד והאחריות שהייתה לי, בתקופות הקשות של הקטיושות היינו במקלט גדול עם המשפחה. לא עזבתי את העיר בגלל התפקיד והאחריות שהיו לי.

במסגרת תפקידי במחלקה הטכנית, אחרי כל התקפת קטיושות, אני ומזכיר העירייה היינו יוצאים לסיור במקום נפילת הקטיושות כדי לרשום את הנזקים.

באחת מהתקפת הקטיושות, אם אני לא טועה זה היה בשנת 1978, נמסר לי כי קטיושה נפלה על ביה"ס מצודות וכנראה יש נפגעים כי זה היה במהלך שיעור. רצתי לביה"ס מבוהל כי ביתי רחלי למדה באותה הכיתה שנפגעה מטיל הקטיושה.

הגעתי לביה"ס, עומד בתחתית המדרגות המובילות לכיתות ופוחד לעלות ולדעת שהיה שם אסון. איכשהו, ברגע שהילדים שמעו את קול יציאת הקטיושה, כולם ברחו מהכיתה וירדו למקלט. מיציאת הטיל ועד לפיצוץ הוא זמן של כמה שניות כך כשהילד האחרון יצא מהכיתה, פגע בה הטיל.

אני עומד ליד המדרגות המובילות לכיתה, כולי לבן ודמעות בעיניים ופתאום רחלי יורדת מלמעלה ואומרת לי "אבא, בוא תעזור לי לקחת את התיק, הוא תקוע עם רסיס ענק לכיסא". עם כל הבלגאן שהיה שם, היא יצאה מהמקלט כדי לקחת את התיק וללכת הביתה.

דברים כאלה לא שוכחים כל החיים.

 

אני נפרד משלמה אדרי ובתו רחלי, תוך איחוליי שנה טובה וגמר חתימה טובה, ובמדרגות אני חש את משב הרוח הקריר המבשר את הסתיו. עלים ראשונים שכוחם לא עמד להם, נושרים תוך גלגול ונוחתים על האדמה הלחה.

…המציאות טופחת בפני ומחזירה אותי לאווירה הלא כל כך נעימה ששוררת ברחובות היום. ושלא תבינו לא נכון. לא הכל היה יפה אז בתקופה ההיא. אבל דבר אחד היה להם, שלנו אין. תמימות.

יריבים רבו בתמימות, התווכחו בתמימות, אהבו בתמימות וצפו בזיקוקים בעיניים תמימות. כן, הם גם שנאו בתמימות, תמימות שהביאה בסופו של דבר לאהבה…

 

%d7%a9%d7%9c%d7%9e%d7%94-%d7%a2%d7%9d-%d7%94%d7%90%d7%99%d7%a9%d7%94-%d7%99%d7%95%d7%9c%d7%a0%d7%93%d7%94-%d7%96%d7%9c

 

אולי יעניין אותך

Bottom ad