היום ה-21 בספטמבר , 2020

Select your Top Menu from wp menus

תיירות סביב לה?

אחרי שהיא הסבירה לי בסבלנות את הרעיון, אני מודה שלא הבנתי. הרי זה כמו שהילד הכי לא יוצלח בכיתה יבוא ויגיד "שלום, אני ילד כאפות", ואם כבר הילד הזה מבין שהוא לא יוצלח, מה הרעיון לגלות לאחרים שעדיין לא מכירים אותו?

..לפני שבועיים, בימים הכי גשומים של השנה, הגיעה אלי חברתי התל אביבית בפרץ של רצון לנפוש בצפון. למי שטרם שם לב, המרכז לעומת הצפון הוא בגדר מדבר בהתהוות, והגעה לכאן בימים ברוכי גשמים כמוהו כמעבר למדינה אחרת. ידעתי בנפתולי מוחי שהעובדה שאין לי אוטו יכולה להיות בעייתית, אבל עצלות רבתי הצליחה להשתלט עלי ומנעה ממני ללכת ולהשכיר אחד.

יום שישי עבר לו ביתי וחמים, בערב גייסתי את אשת השיווק שבי ושתלתי במוחה את הרעיון שאנחנו לא באמת רוצות לצאת, הסברתי לה שבצפון יוצאים בשעה כל כך מאוחרת, שכשאתה חוזר התאילנדים בשדות יוצאים כבר לעבודה, ובקור הזה לחכות בחוץ בסלקציה של אחד הקיבוצים? "אין לך מעיל כזה טוב" חתם את העניין. האמת, שפשוט ידעתי שכל מקום ראוי לשמו (וגם כל מקום שלא ראוי לשמו) נמצא מחוץ לעיר, והדבר היחיד שיש באמתחתי שקרוב לכלי תחבורה הוא שקית זבל לגלישה בחרמון. העדפתי להרגיש שזאת בחירה שלנו לבלות את שישי בצפייה בסרטים. גם מנוחה זה דבר חשוב.

ביום שבת, אחרי שגמרנו קילו עוגיות מושלגות של קרין גורן (עוגיות שבא לבכות), חברתי שאלה איפה אפשר לאכול פה. הסברתי לה שבעיקרון בקריה לא פתוח שום דבר, ונתתי שלל הסברים לנושא, ולכן אם נרצה למצוא מקום נצטרך לצאת מהעיר. "אוקי" היא אומרת, "אוטובוסים?" אין בשבת (גם בקושי ביום חול, אבל זה נושא אחר), "אז נעצור מונית בכביש?", מוניות לא עובדות פה בשבת, "ומוניות שירות יש?" לא, אין פה כזה דבר. ולאט לאט חלחלה בי ההכרה שגם כשיש רצון לחוש פה חיים, צריך את היכולת שמגיעה בדמות רכב פרטי. במבוכתי כי רבה הצעתי את הפתרון האחרון: "אפשר לעצור טרמפים" ספק שאלתי, ספק אמרתי. סיכמנו את העניין בשנת צהריים.

אחר הצהרים התעורר לחיים ידיד שלה מאחד הקיבוצים שעל ההר. הוא הציע לבוא לקחתנו לקיבוצו, נישן שם ובבוקר יום א' הגורל ימצא לנו דרך חזרה. אני, עם קשיי היפרדות משמיכת הפוך שלי, סירבתי בעדינות. הצעתי שאם הוא כבר מגלה נכונות להגיע עד אלינו, אז שיבוא ונקפוץ לאיזה קפה קטן, ומשם הוא ישוב לו לקיבוצו ההררי כמו בתכנון המקורי, רק בלעדינו. כשהיא ניתקה ממנו את הטלפון היא סיפרה שהוא סירב באמירה ש"מה כבר יש לעשות בקריית שמונה, זה סתם חור".

ללמדנו שכשאנחנו מספרים דברים רעים על עצמנו, אנחנו צריכים לקחת בחשבון שבסוף גם יאמינו לנו.

אולי יעניין אותך

Bottom ad