על הסיפור שתקראו עכשיו אפשר לעשות סרט משובח. אך האמת קשה לקטלג ולשייך אותו לז'אנר מסויים שכן במשך 25 דקות אני מנסה להתאים לו תווית, ללא הצלחה. אחרי שתסיימו לקרוא, נסו בעצכם לשייך אותו לז'אנר המתאים, אך הכי חשוב קחו את המסרים והתובנות לחיים.
השחקנים הראשים בסיפור שלנו הם לירון ומוריה, הזוג הכי לא אידיאלי בעיניים של הציבור הישראלי. לירון, בן 45, דוקטור לפיסיקה (סיים דוקטורט בטכניון), אשכנזי, אביו עלה מארגנטינה ואמו נצולת שואה מצ'רנוביץ שבאוקרינה, ראש צוות מחקר ב"אופטיקה שמיר". מוריה, בת 39, עולה מ"שבט המנשה", ויחד הם בנו את ביתם בראש פינה עם שלושת בנותיהם גליה, עדי, נעמה ובנם מתן.
מלבד השוני החיצוני והבדל המנטליות שלהם, כשהכירו היא הייתה דתיה והוא חילוני. גם זה לא ממש עצר את אהבה וביחד התחזקו עד שהקימו בית דתי, שומר תורה ומצוות.
בואו נודה על האמת, ולא רק נשען על נתונים יבשים, יש לצבר הישראלי "יותר מידי" סיבות טובות לא להתחתן עם עולה חדשה. הדיבור, המנטליות, המשפחה, הבושה והצורך בבניית גשרים מרובים גורמים לישראלי הממוצע לא לרעות בשדות זרים, ועוד יותר קשה לתפוס, איך להתחתן עם מישהו מ"בני המנשה". לא הרבה מכירים את תולדותיהם של שבט המנשה וקל מאוד לרחם עליהם מצד אחד (הגיעו ממדינת עולם שלישי עם מלחמת אזרחים תמידית), אך מצד שני הרחמנות נותנת לנו תחושה של עליונות. המראה החצי סיני-חצי הודי מטעה ומבלבל ולעיתים לא נראה הגיוני שישנם יהודים מהזן הזה.
כל הנתונים שהוזכרו, לא ממש עניינו את לירון. האמת שהוא לא ממש ידע בכלל על קיומם. "הקדוש ברוך הוא מגלגל אותך לאן שהוא רוצה, ומשם אנחנו צריכים רק לבחור מה לעשות", הוא אומר ותכף גם נבין למה.
לירון, גדל בבית בו ההשכלה והידע היו מנת חלקם של המשפחה. האבא, דוקטור בעצמו, והאמא אחות ראשית בבית חולים פלימן בחיפה יחסו חשיבות גדולה להשכלת הילדים. לירון היה ילד סקרן שקרא המון ספרים במגוון נושאים, סתם מתוך רצון להרחיב אופקים. אחרי ששירת בנחל וטייל בעולם, החל את לימודיו בפיזיקה בטכניון. לאחר סיום התואר הראשון טס להודו כדי לנשום אויר רוחני לדבריו "התעניינתי מאוד בפילוסופיה ההודית ובעיקר בבודהיזם".
אי שם בהודו, בעיר קולקטה, פגש קבוצה של סטודנטים. כשאחד הסטודנטים שמע שהוא מישראל, ביקש מלירון למסור ד"ש לחבר ילדות שלו שעלה לישראל. לירון ניסה להבין את פשר הדברים, ונחשף לראשונה בחייו שישנם בהודו שבט הנקרא "בני המנשה", שחיים אורח חיים יהודי ומגדירים עצמם כיהודים. אותו חבר גדל בהודו ועלה לארץ.
כשחזר התעניין לירון בהיסטוריה של השבט, וגילה שישנם אלפי יהודים שחיים בהודו ומייחלים לעלות לארץ. הידיעה הזאת שחיים בעולם יהודים נוספים סקרנה אותו מאוד, ומשם הדרך חזרה להודו הייתה קצרה, כשפעם הרוחניות לא הייתה עילת העילות בטיול, אלא הרצון לראות, לחוש ולפגוש את השבט. הוא הגיע לבית הכנסת המקומי, ופגש את בני המקום שהתרגשו מאוד לראות אורח מישראל וביקשו שידבר ויאמר כמה מילים. לפתע הוא שומע מעזרת הנשים "לא שומעים", בעברית. לאחר הנאום הקצר הוא נפגש עם אותה אישה, ולאחר בירור מסתבר שהיא גרה בבית אל, ובדיוק עשתה ביקור שורשים. לאחר המסע שמרו השניים על קשר חברי ולירון אף הכיר את חברתה הטובה, מוריה, אשתו הנוכחית.
– איך הכרתם?
"כשחזרתי לארץ, אחרי שביקרתי את קהילת 'בני מנשה' בעיר אייזול שבמיזוראם (שבט המנשה מגיע משתי מדינות בצפון מזרח הודו מניפור ומיזוראם. ש.כ), נשארתי בקשר עם בחורה מבני מנשה שפגשתי שם. היא גרה בבית אל וביקרתי אותה מידי פעם. מוריה חברה שלה ואתה יודע, כמו כל דייט טבעי זה התפתח לקשר רציני ולאחר שנתיים החלטנו להתחתן".
– לירון, איך הצלחת, הסכמת להתקרב ליהדות?
"גדלתי בבית מסורתי, כך שהיהדות לא הייתה זרה לי. כשהקשר שלי עם מוריה התחזק היה לי ברור שנשמור שבת. עם הזמן התחלתי לקרוא ולהתעניין יותר והתחברתי לדרכם של מספר רבנים והוגי דעות יהודיים. באתי מהעולם הפילוסופי והאקדמי וליהדות יש הרבה מה להציע בנושא. המון חושבים שהיהדות מסתכמת באסור להדליק את האור בשבת, וצריך להניח תפילין בבוקר, אך יש בה רבדים ועומקים נהדרים ונפלאים".
– לירון, כאקדמאי לא הייתה לך בעיה להכיר מישהי ללא השכלה?
"במשך חיי הסתובבתי וטיילתי הרבה. פגשתי אנשים שונים מרקעים שונים. לכולנו דעות קדומות, החכמה היא להביט מעבר לדעות הקדומות והרושם הראשוני ולפגוש את האדם שבכל אחד מאיתנו. מבחינתי הדבר הכי נורא זה לחיות רק עם אנשים שדומים לי, זה נורא משעמם. הקדוש ברוך הוא ברא אותנו שונים אז בו נהנה מזה ונלמד להשלים אחד את השני".
– כיצד המשפחה הגיבה?
"באופן טבעי היו הרבה חששות. אמא שלי חששה מהקשיים הנובעים מהבדלי התרבות והמנטאליות ואמא של מוריה חששה שנתרחק מהדת וקיום המצוות. אבל, ברוך השם נדמה לי שהיום כולם מרוצים.
גדלתי בבית שחינך אותי להסתכל על כל אדם כאדם. אבי גדל במשפחה ענייה ובנה את עצמו בשתי ידיו. בתור סטודנט לרפואה בארגנטינה, היו תקופות שהוא ממש רעב ללחם ואכל ארוחה אחת פעם ביומיים, אבל הוא לא ויתר על הלימודים. אמי היא ניצולת שואה ובתפקידה כאחות ראשית בבית חולים היא ניסתה לתת יחס שווה לכולם. זכור לי מקרה של עולה חדש מאתיופיה שהגיע אליה לבקש עבודה בתור אח. היו לו תעודות מאתיופיה שם עבד בבית חולים של האו"ם. היא הסבירה לו שהיא לא יכולה לקבל אותו בלי תעודה ישראלית והוא עזב בזעם, אבל חזר אחרי מספר דקות. הוא ביקש סליחה ואמר לה שהיה לו קשה לשמוע סירוב נוסף אבל הוא חזר כי זו הייתה הפעם הראשונה שדיברו איתו בגובה העיניים ולא נפנפו אותו בזלזול. לבסוף, אמי דיברה עם מנהלת בבית הספר לאחיות והתברר שהוא צריך להשלים מספר קורסים בכדי לקבל תעודה ישראלית. היא קיבלה אותו לעבודה ככוח עזר ואחרי שהשלים את לימודיו הוא עבד אצלה כאח. לכן מבחינתי צריך לא רק לדבר בגובה העיניים, אלא להרגיש ככה אחד כלפי השני".
– האם לא היה חשש ממנטליות שונה?
"כמובן שיש חששות, אבל זה כל הקסם. כשבאים למערכת יחסים עם רצון טוב והקשבה, מוצאים שפה משותפת אפשר להתגבר על הכול. כשאתה בוחר בן זוג ושותף, אתה רוצה לקבל ממנו דברים שאין בך, לראות איך הוא מיישם את השקפת עולמו ואיך האישיות שלו תורמת לבניית הבית. שניים שבאים מאותה מנטליות פשוט ממשיכים את אורך חייהם כרגיל, אך כששניים באים מעולמות אחרים נולד כאן דבר חדש ויפה".
– כמה נושא בני המנשה עולה במשפחה ועד כמה הילדים מרגישים חלק מזה?
"זה כמובן נמצא ברקע, אבל זה לא נושא מרכזי בחיים שלנו. בבית הספר בו לומדות הבנות שלנו בצפת, יש מספר תלמידות מבני מנשה וגליה, בתנו הבכורה, לקחה אותן תחת חסותה ומנסה לעזור להן להשתלב. הילדים מרגישים ישראלים לכל דבר אך רגישים לסביבה כי הם רואים את קשיי העלייה של העולים החדשים ומבינים שגם המשפחה הגרעינית שלהם עברה את זה".
אישיותו המיוחדת של לירון מעוררת פליאה. הוא עדין, שקט, שליו, נעים הליכות ובעל סבר פנים יפות. עם זאת יש משהו שמוציא אותו מהדעת בקלות. ניחשתם נכון אפליה, גזענות וחוסר חמלה וסולידריות.
– האם אתם נתקלים היום בקשיים ובגזענות כלפי מוריה?
"לצערנו, הרבה פעמים מוריה מקבלת יחס מתנשא ומזלזל כשרואים אותה לבד. אבל, כשאני נמצא איתה, למרבה הפלא היחס משתפר. אני מבין שאפשר לטעות ולחשוב שהיא עובדת זרה. מה שקשה לי לקבל זה שאנשים חושבים שעובדים זרים, שעושים את כל העבודות שלנו לא נאה לעשות, כמו למשל לטפל בהורים הזקנים והחולים שלנו, שווים פחות.
אנחנו עומדים לפני חג החירות. התורה מזכירה לנו אין ספור פעמים שנזכור שהיינו עבדים במצרים ושלא נתעמר בחלשים בחברה ביתום, באלמנה ובגר. לצערי, לא מעטים בחברה הישראלית נכשלים בזה.
– במה הגזענות מתבטאת?
"אתן לך דוגמא, בלי להזכיר שמות. לפני חודש הגענו למשרד מקומי שאמור לתת שירות. מוריה הייתה אמורה להיכנס למשך 5 דקות, ולכן ביקשתי ממנה שתכנס ואני אשאר ברכב. היא הגיעה למשרד, והפקידה במקום אומרת לה בזלזול 'תחזרי עוד שעה'. לא הבנתי מה פשר הדבר, יצאתי מהרכב, ניגשתי לפקידה, ללא מוריה, ושאלתי אותה אם אישתי יכולה לבוא עכשיו. היא אמרה לי 'בוודאי, שתגיע'. חזרתי לאישתי והודעתי לה שביררתי, ואולי הייתה אי הבנה, והיא יכולה להיכנס. אשתי שוב הגיעה והפקידה פנתה אליה בזעם 'אמרתי לך לחזור עוד שעה'. כשהגענו שנינו והיא הבינה שזו אשתי כבר לא היו לה מילים".
מוריה
מוריה נולדה וגדלה בעיר אייזול שבמדינת מיזוראם שבהודו. היא עלתה ארצה בשנת 1994 יחד עם קבוצה של צעירים "היינו הקבוצה הרביעית של העלייה. הייתי בסוף תיכון ועזבתי את הלימודים להגשים את חלומי לעלות לארץ. הרב אליהו אביחיל ז"ל הביא אותנו וישר נכנסנו לישיבת נחלת צבי של הרב יעקב שמעון בירושלים ללימודי עברית ויהדות (הרב יעקב שמעון חיתן אותנו)", היא מספרת.
הוריה ואחיה הקטן עלו לארץ הרבה שנים אחריה ולמזלה דודים שלה עלו כמה שנים לפניה. הם דאגו ועזרו ולכן הקליטה בארץ הייתה קלה יותר. היום כל המשפחה שלה כבר נמצאים בארץ.
– איך הייתה הילדות בהודו?
"במיזוראם רוב האוכלוסייה נוצרית. אין אנטישמיות, אבל זה לא קל להיות שונה. ילדים יכולים לפעמים להיות אכזריים ולהציק. בשבת בדרך לבית הכנסת היו אנשים שצחקו עלינו ופעם אחת אפילו זרקו אבנים על גג בית הכנסת בזמן התפילה. אבל בסה"כ החיים היו טובים, לא פחדנו ולא היינו צריכים להסתיר את יהדותנו. מבחינת החיים היהודיים, ארגון "שבי ישראל", בראשות הרב מיכאל הפרוינד, הקים מכרז ללימודי יהדות ועברית ומכין את בני הקהילה לעליה לארץ".
– מה היה הקשר שלכם ליהדות?
"יש לנו מסורת שבעל פה שאומרת שאנו צאצאי מנמסיא (מנשה). שמי מלידה הוא מוריה וגדלתי בתור יהודיה, זו מציאות חיי ואני לא מכירה משהו אחר. כמובן, בארץ העמקנו את ידע שלנו ביהדות ובע"ה אנחנו משתדלים לקיים מצוות".
איזה קשיים יש לעולה חדש כיום?
"בתור עולה חדשה יש לא מעט קשיים בגלל הבדלי שפה, תרבות ומנטאליות. לפעמים זה מתסכל שבהודו הרגשתי שונה וגם כאן עכשיו בישראל יש אנשים שנותנים לי להרגיש שונה. אני מאמינה שסבא שלי יוסף ז"ל רואה אותנו כאן חיים את חלומו לחזור לארץ ישראל. הוא היה אחד המנהיגים של השבט אשר דחף והאמין שחלום העלייה לארץ ישראל שיתגשם".
– חשבת שתתחתני עם ישראלי?
"עד שהכרתי את לירון לא חשבתי שאתחתן עם ישראלי. אבל, לפעמים דברים משתנים ופשוט הולכים עם הלב".
– האם את חושבת שזוגות מעורבים (עדתית) כמו במקרה שלך מתאים לכולם?
"זה מאד תלוי באופי של בני הזוג. אמנם בכל זוגיות צריך לוותר, אבל, זוגיות מעורבת דורשת ויתורים גדולים יותר. אנשים שקשה להם להשתנות עדיף שיתחתנו בתוך העדה".
היום כשאת רואה את העליה של בני המנשה, איך את מרגישה?
"אני מתרגשת כל פעם מחדש ושמחה על הגשמת חלום החזרה לארץ של השבט שלי ושל אותם עולים. עם זאת, אני גם חושבת על הקשיים שמחכים להם בארץ. בכל מקרה אנחנו מגיעים עם המון אמונה שבורא עולם יפגיש אותנו עם האנשים הנכונים. לי זה כבר הצליח".
