ז'ורז'ט מרציאנו, בת 85, קריית שמונה
אני מעדיפה לא לכתוב מספר ילדים כי היא ילדה 15 אבל אחד מת אז קצת קשה להגיד כמה ילדים יש לה, זה עלול לפגוע
"באתי לארץ בשנת 62 עם שמונה ילדים מאוז'דה, באזור אלג'יר. זו הייתה עיר מודרנית, יפה, עם דברים מושלמים, היה לנו "אוזר מנז'ה", מן קניון להכל, כמו כל החנויות שיש היום באזור תעשייה. דיברנו רק צרפתית. היה תלמוד תורה. היה בית כנסת גדול.
יום ראשון אחד הלכתי לקחת קפה לאבא שלי. אני עוברת מהכביש, אני פוגשת את זכרונו לברכה בעלי שלמה עם עוד מישהו. אומר לי 'לאן את הולכת?'. אמרתי לו 'אני לוקחת קפה לפפה. טוב, תגידי לאימא שהערב אנחנו באים אצלכם בבית'. על מה?!, לא ידעתי. אמרתי לאימא שלי. אמרה ברוך הבא. לא ידעתי כלום. באו הביתה, דיברו מה דיברו, לא נכנס לי לראש. אחרי שיצאו דודה שלי אמרה לי, 'את יודעת למה באו? בשבילך'. אמרתי לה, 'למה מה עשיתי?', אומרת לי, 'לא, הוא רוצה להתחתן איתך…'
אחרי שלושה חודשים בחנוכה התחתנו. התחתנתי ובאתי למקום אחר.
התחתנתי בת 22, ובאתי לארץ בת 34. יצאנו לארץ בערב המימונה. השארנו את הבית עם השולחנות מסודרים, את אימא שלי, אבא שלי והאחים והלכנו. כשהביאו אותנו חשבנו שלוקחים אותנו לירושלים. לא ידענו, לא הכרנו. הביאו אותנו לקריית שמונה. כשבאנו לא היה חשמל, היה חושך, לא היה שירותים. לעומת מה שהיה לנו במקום שבאנו ממנו… והילדים כולם קטנים. בעלי עבד בחולה טקסטיל. אני הייתי תופרת בבית. תפרתי שמלות וילונות. הסתדרתי בהכל לבד, בלי אף אחד. התפרנסנו מזה קצת בעלי קצת אני, תודה לאלוהים. היה לי קשה להיות רחוקה מהמשפחה. היה לי קשה, קשה, קשה. הייתי לבד.
היחסים בין האנשים בעיר היו טובים. היו עוברים, יושבים איתנו, מעודדים אותנו ומדברים איתנו. כשהיינו באוז'דה, ילדנו רק בבית, עם מיילדת. פה ילדתי עוד 7 ילדים, ואחד אמרו לי שנפטר אחרי הלידה. היה לי כאבים, ובעל לא יודעת איפה, הבעל של ההודית לקח אותי לבית יולדות פה בקריית שמונה. אחרי שילדתי, היה לנו פה ד"ר סלמנוביץ'. אז הוא אחרי שילדתי אומר לאיזה אחות בצרפתית, 'אולי נשלח אותה לבית חולים'. אומר לי, 'הילד, נולד עם לב פתוח'. אז לקחו אותי לצפת. אחרי יומיים שלוש, היו אז ד"ר מנדל, וד"ר מור יוסף. אמרתי, 'דוקטור, תגיד לי, למה לכולם מביאים להם אותם להניק אותם, ואני לא?' אמר לי, 'לא, לא, את עוד צעירה. יהיה לך עוד'. ואני מדברת איתו והוא ככה. עד שבא בעלי לבקר אותי. באו שני הרופאים האלה, הסבירו לו שהילד נפטר. זה היה אני חושבת שנת 63. לא הראו לנו, לא אמרו לנו קחו, תקברו אותו, כלום. לא ידעתי אם מת או נתנו אותו. לא יודעת. זהו. נולד עם לב פתוח. עד עכשיו לא יודעים מה איתו. היה יפה? היה גדול? כשלקחו אותו ראיתי אותו. האחות הרימה אותו ביד. באמת היה חסר לו רק לדבר. היה יפה, גדול, בריא. מאז לא הביאו לי אותו, לא הנקתי אותו. אני רואה כל הבחורות מביאים להן את התינוקות, והיה כואב לי הלב איך כולם יש להם התינוקות שלהם ואני לא. אחריו נולדה לי בת וקראתי לה תקווה"
בתמונה: ג'רג'ט עם בנה הבכור מאיר.
מאחורי התערוכה
"התערוכה היא פרי יוזמתם של ד"ר זאביק גרינברג, דקן הסטודנטים וחוקר במכללה האקדמית תל חי, שולי ספיר, רכזת היחידה למעורבות חברתית במכללה האקדמית תל חי ,גילה יעקבי גורביץ, רכזת מעורבות חברתית במרכז צעירים אצבע הגליל וז'קלין ישעיה, מקימת האוהל האדום, מפגשי לימוד ושיח של נשים מישובי אצבע הגליל. הראיונות והמפגשים עם הנשים המרתקות נעשו ע"י סטודנטים/ות במכללה האקדמית תל חי ומתנדבות, פעילות באוהל האדום: אפרת ניסימוב, ירדן שטקלמן, רחל רז, נועה שלומיוק, ליאת בן אדיבה, אושר ברג, מאיה אופנהיימר, תמר בן ברוך, אפשרת שגיא, מעיין פליישון, מיכל סלה, שני קרני, אפרת אינדיג וימית פנספורקר, אורן ניר ותמר בן ברוך הם האחראים על העיצוב הגרפי".
