אלברט מימוני, 58, אב לארבעה ילדים וסבא לשמונה נכדים (בע"ה), נכה המרותק לכיסא גלגלים עקב תאונת דרכים שעבר, קיבל דירה מעמידר בקומה ראשונה.
הדירה אומנם נמצאת בקומה ראשונה אולם הגישה אליה דורשת רכב 4X4 או כיסא גלגלים אמפיבי אשר יוכל להיות עביר עקב תנאי השטח…
בביקור במקום עולה תמונה עגומה בה מימוני הנכה והרתוק לכיסא גלגלים, מסכן את עצמו יום-יום כבר שבע שנים.
אלברט מימוני: "אני חושב עשר פעמים אם לצאת או לצאת מהבית. כל יציאה כרוכה בתמרונים ועזרה של אשתי או של שכנים. השיפוע מהבית לחניה הוא כזה גדול שגם בן אדם בריא עלול לאבד שיווי משקל וליפול", הוא אומר. ואכן, השיפוע אל הבית וממנו לא סביר ובנוסף על השביל יש אבנים קטנות אשר גורמות גם לאדם צעיר ובריא לאבד שיווי משקל ולמעוד.
המזל שיחק למימוני עד שבוע לפני הפסח "ביום שבת, שבוע לפני פסח, רציתי לצאת החוצה כדי להתאוורר. אחרי תמרונים, יצאתי, איבדתי את שיווי המשקל והידרדרתי עם כיסא הגלגלים. כתוצאה מהנפילה נשברו לי שתי הידיים", אומר מימוני, והמראה הנגלה לעין כואב, בעיקר למימוני.
מימוני, בנוסך לנכות הגפיים העליונים (עכשיו ארבעת הגפיים ידיים ורגליים), סובל ממחלות רקע כמו סוכרת ולחץ דם, ובכלל מצבו הבריאותי אינו מרנין, בלשון המעטה.
– ממתי הסיפור הזה?
מימוני: "בשנת 2007, עקב הנכות והמוגבלות שלי, חברת עמידר העבירה אותי מהבית הקודם לדירה הזאת בקומה הראשונה. מאז המעבר אני רץ, בהתחלה אחרי עמידר, ואחרי שעמידר והעירייה הסכימו שזה באחריות העירייה, אני רץ אחרי העירייה".
מימוני: "לא מעוניין לציין שמות, אבל אחרי שבע שנים והמקרה האחרון, אני מרגיש שלא רק שמזלזלים בי אלא, גם בחיים שלי אחרי שנפלתי מהכיסא ושברתי את הידיים שלי. כל פעם היה סיפור אחר. פעם, אין תקציב. אחרי כמה זמן הגיעו מהעירייה למקום והשתכנעו שכן צריך לסדר את שביל הגישה. הודיעו לי שנמצא תקציב ואפילו הכינו תוכניות. עבר זמן, וראיתי שלא קורה כלום, ואז אמרו לי שירדו מהעניין ויעשו משהו קטן. בקיצור, אני מלא כעס על ההתעללות הזאת בי ולא מוכן לשתוק יותר.– אז מה הייתה הבעיה, מדוע אין שביל?
לא יכול להיות שאני כנכה שכבר סובל, אמשיך לסבול כשגם הרגליים שלי וגם הידיים שלי מנוטרלות. לא מוכן לשתוק יותר", אומר מימוני.
מימוני, מנסה לקחת את החיים בקלות, והוא מוכר כאדם שמח, אך התלאות שהוא עבר בשנים האחרונות אינן מותירות בו שמץ של חיוך.
בנוסף למכות בגופו, סובל מימוני ממכה בנפש "נשארתי כלוא בבית שלי ללא צו מעצר. החברים שלי, שהם על כיסא גלגלים, פוחדים לבקר אותי בבית. אחרי מה שקרה לי הם יודעים שזה עלול לקרות גם להם, והם לא באים. ואני תקוע כאן. אני חושב אלף פעמים על כל יציאה מהבית. זה לא אנושי מה שאני עובר", אומר מימוני בקול חנוק.תגובת העירייה לא התקבלה עד סגירת הגיליון.
