"בתוך כל חלון, דולק פנס
ניבטים פנים,
נחלשות מילים,
מאחורי כל דלת, בוערות אהבות,
ניחוחות של גופים,
וסודות מרטיטים.
בשבילים נושבת רוח
מלטפת חושים
מלחששת קסמים
אורגת חוטים
ואני בתוכם, כבקורי עכביש
עוקב אחר הרקמה
כמכונית עלי כביש
אלוהים, כמה חי
להרגיש".
מאת: אבי תום מרום, נכתב ברחוב העליון, ראש פינה
מעלה המושבה הציורית, בראשה של הפינה יושב רחוב מסתורי ומבודד. רחוב אבנים שהזמן כאילו עצר בו מלכת: "הרחוב העליון" באתר השחזור של ראש פינה.
הבוגנוויליות תמיד פורחות כאן, הפרחים שלהן מעטרים את דלתות הבתים העתיקות, מצלים את החלונות המעוגלים של הבתים, שמזמינים להציץ פנימה אבל לא באמת מאפשרים לראות משהו.
הרחוב בו אני גרה יכל בקלות להיות תפאורה באגדה של האחים גרים, התחושה בו כמעט מכושפת.
כשהתקשרתי לבעלת הבית במטרה להשכיר את הדירה היא אמרה לי מראש: "לא כל אחד יאהב.. זה עניין של סגנון, מדובר בקירות בני 130 שנה…זה, לא עוד קומפלקס בורגני נוצץ". אחרי האזהרות הללו הייתי חייבת לבדוק. וכשהגעתי לא הצלחתי מיד להסביר את הרגשה, אבל הרגשתי משהו מיוחד מאוד. אחרי שנה, אין ספק מדובר בחוויה עם עוצמות, את המקום הזה אסור להכחיד.
עונות השנה מתאפיינות כאן היטב: החמסינים מכים באור מוזהב, כשהם מתפנים מרגישים חזק את הסתיו, לחולצות דקות יש פתאום הצדקה. אחריו הסערות מגיעות בחוזקה, ובאביב השקדיות מכסות את הוואדי ממול ונושקות לרחוב.
אנשים באים, הולכים, ותמיד חוזרים, לפחות לביקור. מקום בו תמיד הקסם נשאר.
ממולי גר הסופר והצייר "לוליק" (אריה אקשטיין) שמברך אותי "בוקר טוב בטטה" ושאר "ברכות". הוא מזמין את עצמו לביקורים נדירים בשביל ארוחה מתוקה ומפרגן בטיפים לכתיבה. אח"כ הוא מספר על ילדותו במלחמה באירופה ומתחת לכובע שלו, מבעד לשנים, רואים בברור את הילד שנשאר.
חזי שגב מדריך סיורים היסטוריים ברחוב, מטיב לספר את סיפורו של המקום. הוא תמיד עוצר עם הקבוצות מתחת לחלון שלי, ואני שומעת אותו מטבל את סיפורי החלוצים בבדיחות. הם תמיד מקנחים במצפה נמרוד, שהקים לזכר בנו, נמרוד שנפל במלחמת לבנון השנייה. זה 20 מטר מכאן ורואים משם את כל האזור. נוף עוצר נשימה. מאז שנמרוד הלך, החיים של חזי מתרכזים בלהפריח את המקום. זה מה ששומר לו על החיוך.
בגלריה של איריס וגרשון יש תמיד רוח טובה. בכרזות הצבעוניות שתלויות על הקירות אפשר למצוא ציטוטים מעודדים, לשעה קשה. איריס היא עורכת בנפשה, שמחה לדייק מחשבות ולתת הכוונה.
"המרכז המסחרי": שתמיד שוקק חיים הוא סדנת העור של מיכה. אחרי שהוא נדד בעולם, פתח את חנויות בגדי העור הכי מצליחות בתל אביב של שנות ה70, הוא החליט להשתקע בראש פינה, והפך לדמות מיתולוגית של המקום. כולם מגיעים אליו להתייעץ. הוא לא מרבה במילים אבל אומר המון. המוטו שלו הוא "אמת פשוטות ואהבה". אצלו הוגים רעיונות, חווים דעה מתווכחים, ופוגשים אנשים חדשים.
אבי משורר וסופר חד שם חידות, ודורש אינטלקט. אצלו אין זוטות, הוא לא עושה הנחות. לגדעון השכן של מיכה, יש שפה צבעונית ומתובלת, הוא היה מרצה דגול במכללת תל חי והוא הבן אדם היחידי שיכול לרתק בדיבור על מוזיקה קלאסית. דורינה מביאה ניחוחות מהחיים במדבר, כשהיא מנגנת בחליל היקום מקשיב לה, וכולם מוציאים את כלי הנגינה. את הקצב מיכה נותן על התוף וכרגיל הוא מאפשר את הזרימה.
הדבר הכי יפה אצל האנשים האלה למרות שהשנים ניכרות על בפניהם סימני הזמן לא מחקו מהם את הנעורים הרחוקים. אולי זה מה שמאגד את תושבי המקום ומה שהפגיש אותם באותו הרחוב.
אבל מהזמן אי אפשר לברוח. כולם משקיפים מהצד וחרדים לגורל הרחוב. השבוע הדיון קיבל נופך אחר כשנודע ש"השוקולטה" העסק שהכי מוכר לציבור הרחב הולך להסגר בקרוב, אחרי יותר מעשור. המועצה הוציאה אותו למכרז, לא היו מתמודדים ושלומי הבעלים לא הציע סכום שהתקבל על דעתם.
השוקולטה היא מקום שנופשים מרבים להגיע אליו, והשאלה השכיחה ששואלים מבקרים שמבקשים הכוונה למקום. המקום מהווה בסיס חזק לתיירות ברחוב, ועם סגירתה עלול הציבור להישאר בקניונים למטה, להסתפק ברכישת חולצה ב"פוקס" ובכך להחמיץ אווירה אירופאית פסטורלית בלעדית, בישוב גלילי עם לא מעט מורשת. קניונים אפורים, יש בכל פינה בארץ. אתר שיחזור כזה יש רק אחד.
האם זאת תחילת הכחדתו של אתר השחזור המדשדש? אומרים כאן שהגסיסה התחילה מזמן.
מצד אחד יש כמיהה מסוימת להשאיר את המקום מסתורי, לאפשר לו לקלוט קהל מיוחד שבאמת רוצה ואמור להגיע. אבל מהצד השני מי ישמור על בתי האבן המדבריים? ועל העדות החיה למורשתם הבנויה של הרומנים מ-1882? מי ינציח את סיפורם של הפריקים של שנות ה-70 שהתעקשו לשמור על ההיסטוריה בדרכם.
אם האבנים היו מדברות, וודאי הן היו שואלות, מי יכתוב את הפרק הבא בסיפור. האם הוא ישמור עליהן, או פשוט יהפוך אותן לעוד טפט זמני וחסר משמעות.
