אהוד אולמרט. בין ענישה לנקמה.
האיש אכן עבריין, מהמסוכנים שהיו בישראל בקרב נבחרי הציבור. האיש ניצל או פעל בחסות תפקידיו הרבים והרמים, ועל כך אין מחלוקת אחרי ששומעים את ההקלטות המפורשות של שיחותיו עם שולה זקן מזכירתו משך שנות דור.
אגב, כאן, ב'חדשות הגליל' כתבנו בזמן אמת עליו ועל מעלליו, דברים שקיבלו ביטוי בפסק הדין של בית המשפט.
יחד עם זאת, אסור לנו לשכוח כלל חשוב. אנחנו, כל אלה הכותבים מהגיגיהם, דעותיהם, הן בעיתונות והן במרחבי האינטרנט, עושים זאת תחת הכותרת "הבעת דעה".
המקום היחידי בו מתבררים מעשיו הפליליים של עבריין/חשוד הוא אך ורק בין כותלי בית המשפט ורק על פי סדר משפטי וכללים מחייבים לחיקור הדין וגילוי האמת.
זה מה שנעשה לאהוד אולמרט ועל פי כך נקבע גם עונשו.
בשבועות האחרונים התפתח דיון ציבורי באשר לשחרורו המוקדם. כאן כבר אנחנו עוברים ממגרש הענישה למגרש הנקמה.
אלה שהתנגדו לשחרורו (קיצור שליש על התנהגות נאותה במהלך המאסר) המשיכו להיאחז בטיעונים המשפטים ומיצוי הדין עם מי שדינו נגזר, מדוע לא לקצר את מאסרו.
לאדם, מה עוד במעמד כֹה רם כמו אולמרט יש 'תוספות' עונש שאינם כתובים. הבושה (אף שהאיש נטול מידה זו), תדמיתו בעיני הביריות, הרחמים מצד מי שהוא לא 'ספר' לפני והפגיעה בבריאות הפיזית והנפשית ממנה הוא סובל.
מאידך, יש כאלה החושבים שמרגע שהדין ניתן, גם כלפי מי שהיה ראש ממשלה, צריך לנהוג בו במידת הרחמים הנוהגת כלפי 'עמך'. ולכן, הדרישה שלא לשחררו באה ממקום של נקמנות ולא ממקום של משפט צדק.
בכל מקרה, טוב עשתה וועדת השחרורים שהחליטה לשחררו ביום ראשון הקרוב.
משבר הדסה. המציל רובינשטיין
חברים, מזה שלושה שבועות שהדברים עומדים על קצה המקלדת, ובכל פעם אני דוחה.
…בואו נוציא מהמשוואה את הילדים, ונתחיל בהתייחסות.
לא נראית תכונה אנושית, אבהית או אימהית, לסכן את חיי ילדיהם במאבק שבחלקו הוא מאבק בין בעלי עניין מסיג אחר. הרופאים והנהלת הדסה נכנסו למסלול התנגשות בלתי נמנע אחרי שמישהו מבין הרופאים חשב שהוא גם, ובעיקר מנהל את בית החולים על כל צרכיו, מחלקותיו וטיפוליו. ולא כך.
פרופ' רוטשטיין, שקל להפוך אותו ל'איש הרע' בסיפור, בעזרה אדיבה של מזומנים ויחסי ציבור שליליים, לא היה זקוק לאישורו של אף גורם במערכת הבריאות ליכולותיו הניהוליים. את הדסה הוא קיבל לפני קריסה, וחלק מהסיבות נמצאות בדיוק אצל חלק מהרופאים ש'חגגו' וחשבו שהם מנהלים מעולים, בנוסף להיותם רופאים מצוינים.
ההיסטוריה מלאה בדוגמאות מן הסוג המניפולטיבי בו קבוצת אנשים בעלי אינטרסים זהים עושה מניפולציות ומשתמשת בכל הכלים כדי להשיג את מטרותיה.
מעבר לחמלה שאני מגלה, במיוחד כלפי הילדים החולים, והוריהם כהורים, נראה לי שההחלטה לגישור במקרה הזה היא הנכונה. יתרונותיה שתיתן לגיטימציה לצדדים לסגת מעמדותיהם הנוקשות והלא ראליות (המגשר קבע) ומאידך, תהיה אפשרות לגורם שלישי, במקרה זה שופט בית המשפט העליון בדימוס אליקים רובינשטיין, להכניס לפרופורציות את הנושא, בניטרול הרגשות.
הסיכויים של רובינשטיין להצליח מסתמכת על העובדה שהאיש מכיר את החיים לא רק מצד הדיבורים, אלא מצד העשייה מזכיר ממשלה, יועץ משפטי בקמפ-דיויד, בקיצור, איש מעשה ולא מעשיות. ובצער צריך להזכיר שבתו נפטרה ממחלת הסרטן. ועוד נתון פיקנטי, אימו הייתה אחות ב'הדסה'.
נראה שההורים, הנהלת 'הדסה', הרופאים והשר ליצמן, צריכים להודות לבורא עולם שזהו האיש שיוריד אותם מהעצים ויביא לפתרון.
במקרה הזה, וכדי להגדיל את סיכויי ההצלחה, הייתי מרחיק למרחק בטוח את …עורכי הדין של כל הצדדים.
הם רק יסבכו ויסבכו את העניינים.
מלחמת הגיור. מועדון סגור למתחזים.
אזהרת קריאה. הדברים הבאים נכתבים תוך לקיחה בחשבון שיש מידה מסוימת של דיס-אינפורמציה מצד הגורמים המעורבים בדחיפת/בלימת החוק.
…אבל, אי אפשר להיתעלם מהמגמה ההולכת ותופסת תאוצה בה משתמשים גורמים המעוניינים בהפיכתה של מדינת ישראל לעוד מדינת גלובוס, תוך מחיקת זהותה ואופייה היהודיים.
דבר אחד צריך להיות ברור לאלה הדוחפים לפתיחת השערים של מועדון היהדות בפני כל, ללא הקפדה על פרוצדורה מחייבת להיות יהודי, הם יצליחו. ולכן, מי שמאמין שמתחזה זה כל אדם המגדיר את עצמו כ: אקדמאי, אף על פי שלא למד מעולם באוניברסיטה. רופא, כמי שנוטל 'אקמול' לכאבי הראש שלו ושופט, זה מי שרץ על מגרש כדורגל ושורק, מוכן באותה נשימה להגדיר כל עובר אורח כ'יהודי', ועוד להילחם על כך נגד …יהודים במדינת ישראל.
נבהיר. שכל אחד יתנהג כפי העולה על רוחו, בביתו. יעשה מה ש'בא לו', ללא צורך במתן הסברים כלשהם. אבל, בכל הקשור למרחב הציבורי – הכללים, הפרוצדורה והמסורת, הם-הם הקובעים ומחייבים בתהליך הכניסה למועדון היהדות.
…ועכשיו, שכל אחד יבדוק מה אומרת הצעת החוק, מי התומכים בה, מי המתנגדים, ויחליט היכן הוא עומד.
התקשורת. שוב מפשלת.
שוב התקשורת?! כן, כי התקשורת מלווה כל צעד ושעל בחיינו. השבוע במסגרת המלחמה, בין הורי הילדים החולים בסרטן לבין הנהלת בית חולים הדסה, הגדיל לעשות 'ידיעות אחרונות', כאשר לקח צד, ההורים והילדים, ופרשׂ על פני שישה עמודים, כולל עמוד השער את פניהם, עמדותיהם, האשמותיהם, כלפי בית החולים ומשרד הבריאות.
בושה, בושה שעיתון גורם לזילות חיי האדם על ידי הפיכת הנושא לעוד מסע רייטינג ותוכנית ראליטי.
חמישה-שישה עמודים מרוחים לטובת צד אחד, חד מימדיות וחד כיוונית, לא ראינו, לא קראנו ולא שמענו.
אל 'ידיעות אחרונות' אפשר להוסיף בהינף קולמוס רבים וטובים, בעצם את כל העדר מיונית לוי בערוץ 2 וחברותיה בטלוויזיה וברדיו. ממש פסטיגל של עיתונות, ולא עיתונות טובה.
במקום הפסטיבל הזה, שאף אחד לא יודע באמת מי הצדיק ומי הרשע, היו מואילים בטובם אותם אמצעי תקשורת להקדיש ידיעה פה ידיעה שם על בעיותיה של הרפואה בפריפריה, המחסור ברופאים, ההמתנה הבלתי נגמרת לצילום או בדיקה מקצועית, ובעיקר המוות המיותר, היינו אומרים 'ניחא, הם עושים את עבודתם'. אבל 'הסיקור' של הסיפור הירושלמי גובלת בצחוק בפנים וציניות מעצבנת.
