מאז, בכל פסח אנו מעלים על נס את זיכרם, וממשיכים הלאה. כך שנה אחר שנה, ארבעים ושלוש שנים.
בחול המועד השנה, תשע"ז, נפל דבר כאשר שלושה צעירים ירדו למצולות, ובהם בן קריית שמונה איתמר אוחנה ז"ל בן ה-תשע עשרה, בנם של שמעון ורחל. מרגע היוודע דבר היעדרותו של איתמר אוחנה ז"ל, נחסרה פעימה מליבו של כל אחד ואחת, בן גדול בן קטן, בין מי שהכיר אישית את איתמר או את המשפחה ובין אם לא. כל הפעימות הפכו לתפילה אחת גדולה לבורא עולם להצלתו של איתמר וחבריו ז"ל.
רבים ירדו לכנרת לסייע בחיפושים, לחבק או להיות ליד ויחד עם בני המשפחה על החוף.
ככל שחלף הזמן, חלחלה ההכרה שאפסו הסיכויים למצוא את איתמר בין החיים, והתפילות להצלתו הומרו לתפילה שרק גופתו תעלה ותצוף ותימצא על-ידי המחפשים.
עיניהם הטרוטות מחוסר שינה של בני המשפחה, ההורים שמעון ורחל, הבן חננאל, הדודים והקרובים, העידו כאלף עדים על הסבל בו הם מצויים. קולם של שמעון, רחל וחננאל הלך ונשבר מן הכאב ומחוסר הוודאות, ורק הכינרת המשיכה לכסות את סודה ולהסתיר את איתמר בין מימיה.
…יום אחר יום, לילה אחר לילה המשיכו כל העת תושבי קריית שמונה לעשות את דרכם לחופי הכנרת בתקווה להיות המבשׂרים בשורה פורתא על מציאת גופתו של איתמר ז"ל.
אך לא, במוצאי החג השני שחררה הכנרת את שני הנעדרים, נחמן איטח ולירון כראדי ז"ל.
הכנרת המשיכה לחבוק את מי שהיא אהבה יותר מכל, את איתמר אוחנה ז"ל. שום רמז, שום אות לא שחררה הכנרת על כוונתה בהמשך. היא רצתה את איתמר הכי קרוב שאפשר אל ליבה.
…אבל ליבו של האב, שמעון, חשב ורצה אחרת "ימצאו את איתמר בשעות הקרובות, וכולנו נלך הביתה", הוא אמר וצמרר כל אוזן והרעיד כל לב. וכך היה.
בשעות אחר הצהרים המאוחרות הגיעה סוף-סוף הבשורה 'מצאו את איתמר'. הכנרת הבינה שאהבתה לא יכולה לגבור על אהבתם של מי שאיתמר שייך להם, שמעון, רחל והמשפחה, ושחררה את איתמר לחופשי.
…חננאל, בנם של שמעון ורחל, הפגין, לצד אבי המשפחה שמעון, מסירות נפש, בעָמדם מול עם ישראל ובהביאם את דבר המשפחה הכואבת והדואבת אל כל בית, אוזן ולב. איני יודע מאין דלו את תעצומות הנפש במילים שפרצו מסכים, הפילו חומות והיכו כתופי טם-טם בחוזקה.
… קולו ופעימות ליבו של איתמר ז"ל נדמו לנצח, אך הם הציתו לב אחד ונפש אחת מתרדמתם, את ליבם ונפשם של תושבי קריית שמונה. עיר מיוחדת ואנשים מיוחדים. איתמר העלה את האחדות ושותפות הגורל שלנו כעוף החול מתוך תופת רִשְפֵּי הקטיושות והמרצחים שפגעו בתושבי העיר משך שנים.
איתמר ז"ל, הצית בלכתו את אש שותפות הגורל והערבות ההדדית בין כל תושבי קריית שמונה והזכיר לנו שמה שחשוב באמת, נמצא קרוב-קרוב אליך, בני משפחתך.
יהי זכרו ברוך.
רחל אימנו
כל העולם שלי כילד התחבר לשם אחד בן שלוש אותיות, 'רחל'. זו אימי זיכרונה לברכה אשר הלכה לעולמה לפני שלושה שבועות בדיוק.
מותה הוא ללא ספק האירוע המטלטל, המרעיד והמרעיש ביותר שעברתי, יחד עם אחיי אחיותיי ואבי, שנבדל לחיים.
לא באתי כאן לפרוט לפרוטות את האוצר העצום והמשמעותי שהיה לנו. לא.
…רציתי לשתף אתכם עם מה שאני מותיר בידיי להמשך החיים.
להכיר בעובדה שגם המכונית המפוארת והמשוכללת ביותר מצוידת בברקסים (בלמים), ובהם צריך להשתמש במרוץ לחיים, אם להאֵט את הקצב ואם לעצור עצירה מוחלטת כדי לחשוב, לתכנן או לוותר למי שיש לו זכות קדימה בדרכי החיים, כמו: אבא, מבוגר, נכה, מוכה גורל, או אפילו חבר או אדם זר שאינך מכיר. לוותר.
עוד הבנתי שמזלנו שיש לנו רק אימא אחת. אינני יודע אם אנחנו מסוגלים לסבול פעמיים את גודל הכאב על אובדן אֵם.
אמרו לנו, ולא שלא ידענו, שיש לנו אימא צדקת, ענווה וצנועה. זה שאימנו רחל הייתה כזו, זה ברור, ידענו, מעכשיו תפקידנו לעשות כל מאמץ כדי לגרוף מעט מאבק התכונות הללו גם לעצמנו ולסביבתנו. להשתפר.
עוד דבר אחד חשוב שלמדתי מאימי, זה שהעובדה ששתקת ולא דיברת, זה לא אומר שקולך לא נשמע. הוא נשמע חזק וברור יותר. העתיד הוכיח לנו זאת לא פעם.
עד יום מותה של אימי רחל, נהגתי לשאול לגילן של האימהות של חבריי. 'בת כמה אימך הייתה במותה?'. נוכחתי לדעת שלאימא אין גיל. באיזה גיל שהיא תפטר מן העולם, יראה בעינך צעיר ומוקדם מכפי שהייתה צריכה להיפרד ממך.
אימא מעטה לדבר שלא לצורך, היא גם אטמה את אוזניה לרכילות או דיבור על אחרים.
אימא יקרה. היית כאן בעולם הזה מלאך בלי כנפיים, ועכשיו, ממש עכשיו, את אחרי 'מסדר הכנפיים' בגן עדן, מוכנה לרחף לחיי הנצח האינסופיים. ורק בקשה אחת. המשיכי לשמור עלינו, על כולנו. על אבא, בנייך, בנותייך, נכדייך, נינייך, חתנך, כלותייך. על בני העיר הנפלאה שלנו. על כולנו.
תנוחי על משכבך בשלום עד בוא משיח.
