בשבוע שעבר נפגשתי עם שני חברים יקרים. אחד מהם איש חינוך עתיר ניסיון ולשני עסק בתחום האירוח (שהוא גם מנטור למלא דברים). סיפר בעל הוילה על משפחה אחת שהתארחה אצלו למספר ימים ואחד הדברים הבולטים בשהות שלהם היה האחדות, הגיבוש והאחווה. לא מעט משפחות מגיעות להתארח במקום, אך זו בלטה במיוחד לאור האור המשפחתי המיוחד שקרן ממנה.
מכאן, נפחתה שיחה קצרה בין שלושתנו על השאלה, איך משיגים גיבוש והאחווה משפחתית? במניפת האחווה קיימים גוונים שונים של משפחות, החל מהאלה שהדבר היחיד המקשר ביניהם הוא שם המשפחה, ועד אלה שלא נפרדים אחד מהשני גם אחרי החתונה והופכים לשבט אחד גדול. עם זאת, אחווה ואחדות הם לא רק בקירוב הפיזי, אלא בנשמות, בנפשות וברגשות. כך שהאתגר לא יכול להתבצע ע"י החומר, אלא ע"י הרוח. אז איך גורמים למשפחה להתלכד ולאהוב באמת אחד את השני?
תחרות, זה שם המשחק
יש טיפ קטן מחז"ל. כדי לקבל טוב צריך לסור מהרע. הדם הרע במשפחות מתחיל ממקום של תחרות. כן כן, למרות שלכאורה תחרות היא לקולגות, גם במשפחות הכי טובות יש מתחרים בגלוי ובסמוי. של מי הילד יותר מוצלח? מי עובד בעבודה יותר טובה? של מי האישה\בעל טובים יותר? מי מכבד יותר את ההורים? מתי הילד שלך התחיל ללכת? ואין ספור משחקי אגו, נצחונות והתמודדויות. ולמה זה קורה? אינספור סיבות, אך אחת מהן היא כי אנחנו בני אדם, והקנאה לא מדלגת על משוכת המשפחה.
בלא מעט משפחות ניתן למצוא את ההוא שלא בקשר, ההיא שהתנתקה וההם שבעולם שלהם. בסיפורי המשפחות האלה אין טובים ואין רעים, אלא יש רק מפסידים. ערך המשפחה הוא קדוש ועליון, גם לאלה שבחרו להתנתק מצד עצמם, שכן העולם הוא שבטי ביסודו, ומספיק שנגן אחד מבריז כדי שההופעה והמוסיקה יהרסו.
בגמרא נאמר (רב יוסי בר חוני) "אדם יכול לקנא בכל אדם אחר שמצליח יותר ממנו, חוץ מבנו ותלמידו". לא מדובר כאן באחים, אלא באב ובן. וההסבר פשוט: אב שהבן שלו מצליח יותר ממנו הוא גאה בו, כי לכאורה בזכות החינוך שלו הוא הגיע לגדולות. גם מורה שהתלמיד שלו מבין את החומר הנלמד בקלות, וכבר מתחיל להבין יותר מהמורה, המורה לא מקנא בו וגאה שהתלמיד שלו מצליח. ולכן, כשאדם משקיע באדם אחר, אם זה אב בבנו או מורה בתלמידו, חלקים רוחניים עוברים ממנו לאחר, וכביכול הבן או התלמיד הופכים להיות חלק מהאב או המורה, ואדם לא יכול לקנא בעצמו.
אז איך הורים מחנכים את ילדיהם לא לקנא, לפרגן ולאהוב באמת את שאר בני הבית, למרות ש… ואע"פ כן? התשובות נמצאות אצל אנשי החינוך כנראה, אך מה שאנחנו צריכים לעשות טרם הפנייה אליהם היא להבין שהסכנה האמיתית לשלום המשפחה טמון ביחס המפרגן והבלתי תחרותי בין כולם. עכשיו אפשר להתמודד, לקרוא ספרים, או לצאת ביחד לוילה בקריית שמונה וליהנות, אך כדי שזה יקרה, צריך להסיר מהלבבות את הצורך להיות הלב הכי גדול.
הפרשה הנוכחית (ויגש), הקודמת והבאה מגוללות את סיפור יוסף ואחיו. הסיבה, המעשים והתוצאה. בעלילה הזו מתרחשת קנאה פרועה המביאה לשנאה גדולה בתוך המשפחה, לקנאה וצרות עין בין אחים. אמנם היצרים התמתנו קצת לבסוף ויוסף "רק" נזרק לבור ונמכר, אולם סיפור זה מתווסף לשורה של מתחים קודמים בין אחים עליהם קראנו בספר בראשית. קין הרג את הבל, עשו חושב להרוג את יעקב, אולם נדמה כי דווקא סיפורו של יוסף הוא המשמעותי מכולם. הפילוג שבין בני לאה לבני השפחות ובני רחל, ילווה את כל ההסטוריה של עם ישראל ואף ישפיע על אופן הופעתו של המשיח.
מעבר לכך, ישנה ההעדפה שיעקב הפגין כלפי יוסף שגרמה לקנאת האחים, העדפה שזכתה לביקורת נוקבת מצד חז"ל: "לעולם אל ישנה אדם בנו בין הבנים, שבשביל משקל שני סלעים מילת שנתן יעקב ליוסף יותר משאר בניו, נתקנאו בו אחיו ונתגלגל הדבר וירדו אבותינו למצרים".
האמת שיש כאן משהו תמוה, דווקא יעקב (בכיר האבות), שרוב חייו היה במאבק עם אחיו עשיו, דווקא הוא זה שעושה טעות? ואגב, הטעות לכאורה המשיכה גם כשהעדיף אפרים על פני מנשה. בטח שלא ניתן ציונים ליעקב אבינו או ננסה להבין מה בדיוק קרה שם, אך עם זאת נזכור שגם ההורים הכי טובים יכולים לעיתים למעוד ולהיכשל.
שיהיה לכם בהצלחה.
