לפני כשבועיים צפיתי ב"מאסטר שף", והיה שם בחור שמזלו כנראה לא צלח לו הפעם (אייל שני דיווח על טראומה רצינית בבטן) והוא לא נכנס לנבחרת המיועדת. הבחור ישב מול המצלמה והגדיר את עצמו לוזר, אחרי זה הוא חשב וציין שזה לא שהוא לוזר, הוא פשוט לא ווינר. ואני תהיתי לעצמי איך בנאדם הגדיר את עצמו דרך כמה שעות או כמה ימים של תכנית טלוויזיה, שבעוד חודשיים אנחנו לא כל כך נזכור והוא אולי בעוד שנה כבר ירגיש שזה היה בחיים אחרים.
…בשנים האחרונות יש נטייה מרגיזה לקטלג את החיים בשחור ולבן. הכול נשפט דרך משקפיים של סרט הוליוודי נדוש. שם יש גיבור שזוכה בבחורה, או אפילו יותר טוב, הורג את הרעים וגם זוכה בבחורה. יש טובים ורעים, יש מנצחים ומפסידים. ובגרסא המתקדמת יותר קיים הריאליטי, ששם מצלמים לנו את החיים האמיתיים, יחד עם עריכה מאסיבית שנותנת לתוכנית ניחוח של תסריט ידוע מראש, שבו מנצח רק הווינר שהעורך בחר לקדם. שיפרה מול בובליל, כוחות האור מול האופל, ויש רק מנצח אחד. והרי כולנו רוצים לנצח, ובגדול. אבל בחיים יש הרבה צבעים והרבה אמצע, ואין איזה ניצחון חותך שאחריו עולות הכתוביות ומדליקים את האור. כשבחיים האמיתיים גבר "זוכה" בבחורה, באופן חשוד לא מתנגן ברקע שיר רומנטי, ואין מצלמה שתופסת את הזווית הנכונה שלכם באמצע הנשיקה הסוערת. וגם אם במקרה רצה היקום ובדיוק היו זיקוקים בשמים, והתמוגגה בתוככם תחושת ניצחון ואושר, בעוד שבועיים תשכחו מזה. בעוד עשר שנים מהיום שהכרתם הכול יראה רגיל ובנאלי, אנושי עד כדי הפתעה, ואתם מוצאים את עצמכם מתגעגעים לרגע אחד שהרגשתם הגיבור שניצח, במקום לחשוב על הרבה רגעים קטנים וטובים שהיו מאז.
אנחנו מגדלים נוער שרואה טלוויזיה ומקיש ממנה על החיים. מישהו שלא התקבל לכוכב נולד חייו נחרבו, במאסטר שף אם לא בישלת טעים הרגע אז כנראה אתה לוזר. פתאום הכל קם ונופל על רגע אחד שיגדיר אותך, ואף אחד לא אוהב "להפסיד". לא מספרים שיש חיים גם אחרי ולפני, ש"הצלחה" לא מגיעה ברגע, שהחיים בנויים גם מכישלונות וקשיים. מאחורי כל אדם שמוגדר כהצלחה יש רקורד של הרבה "כמעטים", החמצות ואולי גם כמה כישלונות. אם כל אחד היה חושב בכישלון הראשון שהוא לוזר, נכנס לדיכאון ומסתגר בבית, כנראה שהיום לא היינו פה, כי באחד מתוכניות הראליטי הראשונות שהגיבור בהם היה משה רבנו, הוא נכשל בפעם הראשונה, עגל הזהב זכה במקומו ברוב האס-אמ-אסים. אם הוא היה מרגיש כמו לוזר ומוותר, אז מי היה מביא אותנו עד הלום?
