יום הזיכרון מקביל את פנינו קודם שיחלו חגיגות העצמאות ה-שישים וארבע למדינת ישראל. או אז יינתן האות ואוהבי העם והארץ יזעקו בקול גדול "יש לנו מדינה נפלאה".
כן, חברים וחברות יקרים, יש לנו מדינה נפלאה ואוהבת שאנחנו אוהבים אותה. הדור הקודם שחיי בגלויות השונות, חש את כאב המיעוט הנרדף, המיעוט היהודי ברוב ארצות העולם ולאורך ההיסטוריה האנושית. ושלא יספרו לכם סיפורים, להיות מיעוט בארץ לא לך ולא לאבותיך, זו השפלה, זה עלבון מתמשך, אלה רדיפות וחוסר ביטחון תמידי.
להסביר מה זה להיות מיעוט בסיפורים על אבותינו-שלנו שעלו לארץ ישראל לפני מאה או חמישים ואפילו ארבעים שנה, לא עושים רושם מיוחד על בני דור האייפון והטבלטים למיניהם, החבר'ה הצעירים צריכים למשש את הסיפורים. בואו נדבר על האחים והאחיות (היהודים) שלנו שעלו מברית המועצות לשעבר ומאתיופיה.
הייתה להם עצמאות? לא. היה להם חופש מסוג כלשהו? לא ולא. הם יכלו לומר או לעשות מה שבא להם? נו, עכשיו כבר הצחקתם אותם. כל הדברים הפשוטים והמובנים מאליהם שאנחנו עושים כאן במדינה שלנו, לא היו מנת חלקם כי הם היו אורחים בארצות לא להם. כן, אלה העובדות. ועכשיו למסקנות.
כאשר הקמנו את המדינה אף אחד לא צרף 'פתק החזרה' למדינה, וזאת הסיבה שכל אחד ואחת מאיתנו חייב וצריך לחשוב ולהתנהג ברמות הגבוהות ביותר של מוסריות כלפי המתנה הנדירה והנפלאה שיש לנו, מדינת ישראל.
הימים הללו מגרים חלקים בתוכנו לנסות את נקודות השבירה של המדינה. יש כאלה שעודף החופש והסובלנות של הרוב היהודי הדומם העביר אותם על דעתם. יהודים מתוכנו, קמים עלינו חדשים לבקרים ובאלף ואחת דרכים פוגעים במרקם החיים. הכי קל לדבר על השוליים המאורגנים הפועלים בשיטתיות נגד כל מה שמריח יהודי וישראלי. הסלידה מקבוצות אלה שככל הנראה גם פוגעות בנקודות הרגישות שלנו באמצעות פגיעה והשחתה של סמלים הקשורים לשואה וליום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, מאחדת את רוב העם על כל גווניו.
אולם, קיימים עדיין נושאים כואבים וכאובים לחלקים גדולים בתוכנו והם אלה שמונעים מאיתנו את ההנאה המושלמת מיישום השורה מ'התקווה' "להיות עם חופשי בארצנו", באמת.
כבודו וחירותו של כל אזרח בארץ חייבים להישמר, כל עוד הוא שומר על חוקיה של המדינה. המשוואה הזאת כל כך פשוטה עד שקשה להאמין שיש מי שלא מבין אותה. המציאות בה אנו נמצאים על תקן של 'מגיבים', חייבת להיפסק. חייבים לקחת את היוזמה לידיים וליצור מציאות בה יהיו כללי משחק פשוטים וברורים להבנה וליישום.
דברים חשובים נאמרים קצר וברור, בלי סעיפים ותת סעיפים. לא תרצח, זה לא תרצח. לא תגנוב, זה לא תגנוב.
היום, אפילו בפרסומות מבטיחים לנו הרים וגבעות, ובסוף אומרים במהירות "כפוף לתקנון". בקיצור, לא מתכוונים למה שמבטיחים.
בואו ניקח את נוסחת חמשת המ"מים מבית מדרשו של זאב ז'בוטינסקי (חניכיו, תלמידיו, ממשיכי דרכו וכמה אופורטוניסטים יסכימו בטח), ולאלה שמקבלים גירוד בכל הגוף למשמע צמד המילים "זאב ז'בוטינסקי", נשמיט לרגע את שמו ונציין את המ"מים: מזון (יכולת קיום בסיסית), מעון (קורת גג "ב' זה בית"), מלבוש, מורה (חינוך), מרפא (שמסעודה לא תִישכַּח במסדרון של בית החולים). המ"מים הללו מבטאים באופן הקצר והקולע את הבעיות של החברה הישראלית ואת הפתרון. הבעיות הן בדיוק במה שמבטאים המ"מים האלה והפיתרון יהיה ביציקת תוכן לחמש מילים: אוכל, בית, בגד, חינוך ובריאות. אתם רואים, אין אפילו מ"ם אחת במילים הללו, לא בהתחלה, לא באמצע ולא בסוף המילה.
עכשיו, ביום העצמאות, יעשה טוב ראש הממשלה בנימין נתניהו אם יצהיר על כוונתו להתמקד בחמשת הנושאים הכי חשובים לאיתנותה של החברה הישראלית, וימשיך להתכונן במקביל מול האיום האירני.
