היום ה-14 בספטמבר , 2020

Select your Top Menu from wp menus

מאיר מרציאנו אקורד סיום

את מאיר ומשפחתו אני מכיר משיכון ד' כאשר שתי המשפחות, שלו ושלי גרו בשכנות בדירות קרקע שהוקצו על ידי 'עמידר' למשפחות ברכות ילדים בשנות השישים.

סבו של מאיר, אברהם זכר צדיק וקדוש לברכה, היה הפרוז'קטור, נר התמיד שזיו פניו וטוב ליבו, יחד עם ידענותו המופלגת, הייתה האור של השכונה.

מאיר, הבן הבכור למשפחת מרציאנו בלט בכישוריו ובמראהו, מה שמשך אליו את בנות המין היפה.

קריית שמונה הוותיקה הייתה מחולקת לשכונות: א', ב', ג', ד' ושיכון ו', על האות ה' דילגו מסיבות מובנות.

'שיכון ד', הייתה שכונה שרובה ככולה הייתה מעולי מרוקו שהגיעו במהלך שנות השישים. אנחנו נחשבנו ל'וותיקים', אבל מחיצות לא היו בינינו.

סבו של מאיר, אברהם זצ"ל, אביו שלמה ז"ל ויתר האבות: זפרני, פרץ(4), עמר, כהן, אוחנונה, שושני, דדון, דהן, שושן, מויאל, שוקרון, אברהמי, חזיזה ועוד ועוד, היו מעין מועצת החכמים וראשי השבט.

אבות המשפחות, שכולן היו משופעות בילדים (בלי עין הרע) לא היו זוכים בתואר 'אב השנה', לפי אמות המידה העכשוויות. אבל אז, בימים ההם?! הם היו הכתר על הראש, נשואי הפנים שהבטנו בהם ביראה ובכבוד (לפעמים גם בפחד…).

הזיכרונות משיכון ד' מלוות אותנו כל השנים, וכל מפגש מעלה תמונות וסיפורים מהימים הקסומים (אף שהיה קשה…) ימים בהם היינו חופשיים כמו ציפור ומאושרים כמו חתן וכלה בחופתם…

… ההקדמה הזאת אינה לצורך השתפכות הנפש, אלא ניסיון לתאר את הגן, הערוגה בה גדלנו, מאין ינקנו את הצוף המיוחד הזה שמשמש אותנו עד היום.

 

  • מאיר, השבוע סיימת תקופה של מספר עשרות שנים בעבודה ציבורית, אם כמורה ומחנך ואם כבעל תפקיד בכיר ברשות המקומית, המתנ"ס והיכל התרבות. מה מכל התחנות הללו הייתה חשובה ומשמעותית מבינתך?

מאיר: "הייתי מורה צעיר ונדמה לי גם העתודאי הראשון בקריית שמונה. השתחררתי מצה"ל בשנת 1976. אחרי לימודים בהוראת חינוך גופני, גיאוגרפיה ואנגלית.

אני מגיע לקריית שמונה חמוש בתואר הנכסף מורה לחנוך גופני, שירות בחיל המודיעין.

כעתודאי זה היה שירות של כמעט 6 שנים לסירוגין.

הגעתי לראש העיר אברהם אלוני, זצ"ל מבחינתי.

בזכותו ובעידוד ובתמיכתו יצאתי ללימודים.

חיפשתי עבודה ולצערי לא הייתה משרה פנויה, חיכיתי שבועיים שלושה.

ולבסוף החלטתי בצער לעזוב את העיר ולחזור לירושלים.

בתחנה המרכזית בעודי ממתין לקו 841 שיסיע אותי החוצה מהעיר שאהבתי, פתאום פוגש אותי אשר פיניאן, מנהל תיכון המתמיד, ושואל אותי 'מרציאנו לאן אתה נוסע?'

אמרתי, 'לא מצאתי עבודה ולצערי אני עוזב את העיר'.

באותו הרגע שכנע אותי והציע לי עבודה בבית הספר התיכון, שהיה לי כבוד להימנות בו כבוגר המחזור הראשון, ארבע שנתי 1969.

מנהל 'יבנה', פינטו אברהם הציע לי עבודה בביה"ס, הייתי מורה, ולימים סגן מנהל בבית הספר.

כל תחנה הייתה חשובה בפני עצמה, כל תחנה הייתה

עוד נִדְבָּךְ ועוד לבנה עליה בניתי נבניתי, פיתחתי והתפתחתי.

היה לי הכבוד להיות שותף משמעותי בבניית מערכות חינוך ברמות שונות.

כל תקופה וכל תפקיד וכל משרה היו משמעותיות בחיי, כל תפקיד שמילאתי קידם אותי לתפקיד הבא. לא היו קיצורי דרך. אהבתי כל תקופה".

  • כמי שמכיר אותך שנים אני יודע שהעבודה עם בני אדם היא תכלית בפני עצמה. ספר על העבודה מול נוער וילדים ולאחר מכן עם מבוגרים.

מאיר: "את עבודתי בחינוך התחלתי כבר בגיל 17 כמדריך ומרכז קייטנות עוד בימי חורשת קק"ל. החורשה בבית ספר עוזיאל, והחורשה בבי"ס המגנים. התאהבתי במקצוע ההדרכה והוראה ולימים ניהול והנחיית מורים.

כילדים, עולים חדשים, הקייטנה הראשונה שלנו הייתה בבית הכנסת של ר' יעקוב שושן ברח' טרומפלדור שם היה מקבל אותנו ר' יעקוב שושן זצ"ל, והרב יצחק אוחנה זצ"ל רב העיר הראשון של קריית שמונה.

תודה מיוחדת לאשר פיניאן ופינטו אברהם שעזרו לי להיקלט ולהשתלב במערכות השונות.

לימדתי חינוך גופני, אנגלית, טעמי מקרא. והקמתי את מקהלת הילדים הראשונה בקריית שמונה, וההופעה הרבתי הראשונה הייתה באולמי פאר, בעת קבל מו"ר הרב עובדיה יוסף נדמה לי 1978,

והילדים דאג שהם היום הורים וסבים, פוגשים אותי ומזכירים לי שאת הפיוטים האלה למדו בבי"ס יבנה, איזה כיף, איזה תענוג!

הייתי מנחה אזורי למורים ומנהלים, בפרויקט שנקרא "פרויקט שמיים" שימור מורשת יהדות המזרח, שם הנחיתי מורים ומנהלים לקריאה נכונה ורהוטה.

זכיתי להיות מנהל בית הספר האזורי לנוער שוחר דעת ומחוננים, את התפקיד ירשתי מצדיק הדור יונדב מזרחי ע"ה. איש צדיק היה. בשנים 1990-98 שירתי כמנהל מחלקת הספורט, ומנהל המוזאון העירוני שירשתי מאיציק עמיר, מנהל אצטדיון הכדורגל העירוני, שהיה לי הכבוד לחנוך אותו בטקס רב רושם, כאשר רתמתי לעניין את חברי מנכל בית"ר ירושלים המיתולוגי אברהם לוי.

הייתי סגן מנהל אגף המ"מ מנהל אגף החינוך, מרכז וועדות המלגות להשכלה גבוהה".

 

 

  • במהלך השנים, כמורה ומחנך ועובד עירייה והמתנ"סים, עבדת עם מספר ראשי ערים. מי השאיר עליך את הרושם החזק, בשני הערוצים?

מאיר: "בשנת 1998 נקטע רצף ההתקדמות שלי, כאשר נכנסתי להרפתקה וניסיתי את כוחי בהתמודדות על ראשות העיר ונכשלתי. אבל מתוך הכישלון הזה צמחתי ברוך ה'.

ניהלתי את "בית החאן" שיקמתי אותו פיתחתי שם פעילויות שונות ומגוונות.

הקמנו מקהלות עירוניות מפוארות בעידוד ראש העיר לשעבר, הרב ניסים מלכה, שדאג וטיפח את המקהלות יחד עם אולגה לוי, מנהלת פרויקט, "עיר שרה ומנגנת", עם הילדים הופענו באירועים עירונים רבים, בקריית שמונה ומחוץ לה וכן בצרפת.

זכיתי להימנות בין מניחי אבן הפינה למוסדות ציבור רבים, אשכולות הפיס, חטיבת הביניים. אירועים חשובים בימי כהונתו של חברי היקר והנכבד ראש העיר בדימוס, מר פרוספר אזרן.

בימי כהונת ראש העיר הקודם הרב ניסים מלכה, זכינו להניח את אבן הפינה, ותחילת הבניה של שכונת "יובלים", ומגרש הכדורגל הסינטטי הסמוך לקניון נחמיה.

היה לי הכבוד לעבוד עם מספר ראשי ערים, המשמעותי והמשפיע ביותר בחיי היה פרוספר אזרן, שלדעתי פרנסי העיר חייבים לחשוב אין ניתן להוקיר ראש עיר שהשפיע השפעה עצומה לפיתוחה בנייתה ושגשוגה של העיר קריית שמונה. בימי כהונתו הוקמו מבני הציבור המרכזיים בעיר, היכל התרבות, היכל הספורט, אשכולות הפיס, חטיבת הביניים. איש ענק בכל המובנים שדאג לקדם אותי ולטפח אותי מבלי שביקשתי.

בזמנו גם זכיתי לשרת בצוות ההסברה של קריית שמונה, שפות זרות, ביימי קריית שמונה הקשים והנוראים, כשהיה היה חשוב להסביר ולדווח על המצב הביטחוני הקשה והבלתי נסבל שקריית שמונה הייתה שרויה בו".

 

  • ספר על אירוע או שניים משמעותיים בעבודתך שגם היו סוג של תובנה להמשך החיים.

מאיר: "הראשון נדמה לי בשנת 1981-82 בזמנו הלימודים לאחר צום יום הכיפורים, היו מתחילים לאחר השעה 9 בבוקר. לאחר יום הכיפורים בשעה 7:30 – 8:00, מטח קטיושות כבד על קריית שמונה. שני טילים נחתו בחצר בית הספר "יבנה" וגרמו להרס רב, ולבהלה רבה. רסיסי הקטיושה חדרו לכיתות, וחוררו את ארונות הפח. אני מפחד לחשוב מה היה קורה אילו הלימודים היות מתחילים בשעה 8:00 ולא ב9:00, יום הכיפורים הציל חייהם של עשרות תלמידים, תודה לאל. ותובנה שלי מהמקרה הזה הייתה ותהיה לעולמי עד, להגיע מוקדם לבית הספר.

למזלי הספקתי לאסוף את הילדים ששיחקו כדורגל ולהכניס אותם למקלט בית הספר, חמש דקות לפני שנחתו הטילים.

מעשה ניסים ממש. עד היום אני מקדים להגיע למקום עבודתי, ואני גם דואג להיות האחרון לעזוב.

האירוע השני החשוב והמשמעותי בחיי הוא תכנון וארגון טקסי הזיכרון לחללי צה"ל ופעולות האיבה.

בכיתה בה למדתי כולם היו חברים, שיחקנו ביחד כדורגל, רקדנו יחד במוצאי שבתות, כאשר הגענו לחופשות שבת מהצבא. מי שאירגן ודאג להסיע את החברים לביתו הלא גדול, למסיבות ריקודים, היה אשר זפרני ז"ל.

מלחמת יום הכיפורים קטעה את רצף החיים השקטים והצוהלים.

בני כיתתי האהובים, אשר זפרני, עמוס בוקובזה, רפאל אבוטבול, יוסי אבוטבול ודוד כהן, זיכרונם לברכה, נפלו בעת מילוי תפקידם, כולם היו ביחידות קרביות, כולם לצערנו נפלו על מזבח המולדת, ברמת הגולן ובתעלת סואץ במלחמת יום הכיפורים, לצערי הרב לא נכחתי בהלוויותיהם. שירתי מעבר לתעלת סואץ, בפאיד שבמצריים, ולצערי הרב לא הספקתי להגיע להלוויותיהם.

נשבעתי שכל זמן שאני בחיים, אדאג לקיים טקסי זיכרון לכבודם, לזכרם ולהנצחתם,

את זה עשיתי ועמדתי בדברתי עד טקסי הזיכרון האחרונים בשנה האחרונה.

יחד עם מר דוד אדרי, האיש היקר שהקים את בית "יד לבנים", דאגנו שבטקסי הזיכרון לא תהיה הפרדה בין דם לדם, נקיים טקס זיכרון מרכזי ורב-משתתפים לזכר חללי צה"ל וחללי פעולות האיבה. במסגרת אירועי הזיכרון דאגתי לשתף בתי ספר, שלקחו אחריות על טקסי הזיכרון השונים.

מקווה ומתפלל שמסורת מכובדת זאת תמשך, ולא תפסק לעולם זאת דרכינו, לזכור להצדיע, להוקיר ולא לשכוח את אלה שבמותם ציוו לנו את החיים, וזכרם יהיה נצור בליבנו לעד".

 

  • מה עושה לך העבודה עם בני אדם? אתה רואה את עצמך בהמשך במקום אחר? בעסוק אחר?

מאיר: "העבודה עם בני אדם היא זכות גדולה שנפלה בחלקי.

לעשות הכי טוב לכל אחד ואחד, לכל רבדי האוכלוסייה במיוחד ילדים, נוער, צעירים, ותיקים, עולים חדשים ויוצאי חבר העמים, כל אחד על פי תרבותו ועברו.

להפוך את קריית שמונה בכלל, בהיכל התרבות בפרט, לאבן שואבת למרכז תרבות, רב תרבותי ועל אזורי. רציתי והצלחתי ברוך השם.

להיכל התרבות הגיעו, דרוזים, מוסלמים, ערבים וישראלים כמובן. תושבי המועצה האזורית הגליל העליון, שמצאו בנו מקום מתאים לקיים בו את תוכנית המנויים שלהם.

שיתוף פעולה עם מחלקת התרבות של המועצה האזורית הוא מצוין.

בדיוק כפי שהיה בהיותי מנהל מחלקת הספורט, עם המקביל שלי, חנן יניב".

  • ידוע לי שבחינתך היית מוכן להמשיך בתפקיד כמנהל אירועי תרבות וההיכל. מדוע אינך ממשיך?

מאיר: "אני מנהל את היכל התרבות משנת 2016 ועד ימים אלה, עת דאגו להפסיק אותי בשיא התנופה.

נכחתי בכל מופע, מהבוקר עד השעות המאוחרות של הלילה.

עמדתי בכניסה להיכל, וקיבלתי כל מי שהגיע, כל מי שנכנס

בשנת 2018-2019, הגיעו להיכל התרבות מספר שיא של כל הזמנים, מעל 70,000 איש, אתגר ענק לעתיד למי שיחליף אותי. צריך לזכור שמילאתי מספר תפקידים במקביל ובאותו הזמן, מנהל היכל התרבות, מנהל תרבות ואירועים עירונים, מופעים רבי משתתפים באצטדיון הכדורגל, פארק הזהב, וכיכר צה"ל. מפיק אירועים ומופעים שהשתתפו בהם עשרות רבות של אלפים, וכמובן מנהל קשרי החוץ של העירייה עם קהילות דוברות צרפתית ועם העיר התאומה שלנו ממינגן שבגרמניה.

הייתי גם המפיק, גם מנהל מו"מ עם הספקים השונים וכמובן מנחה מאות רבות של אירועים.

אני לא מכיר הרבה מנחים בארץ, שיכולים לנחות בערב אחד, אירוע בשלוש שפות, עברית, אנגלית וצרפתית".

 

  • קריית שמונה קטנה ולפעמים יש רושם שלא יודעים לומר תודה ולהעריך את מי שעוסקים ב'צורכי ציבור באמונה'. גם אתה חש כך?

מאיר: "יש לי כבר הצעות עבודה מפתות ומעניינות, שמפאת עבודתי הרצופה והטובענית, נבצר ממני ליהנות מעוד עיסוקים חשובים ומהנים שהתמחיתי בהם.

לצערי הרב בפעם הראשונה בחיי, אני שוקל ברצינות לעזוב את קריית שמונה, לעיר אחרת, שמעריכה וחפצה יותר בקישורי.

ויתרתי על הצעות מפתות, לעבוד בבית ספר יהודי בפריז, או פיקוח על בתי-ספר יהודיים בניו-יורק.

פתאום הגיל שלי, הניסיון הרב שלי, שצברתי במסגרת תפקידי הרבים והשונים, הפכו עליי כאחד, שעבר זמנו.

נכון לכתיבת שורות אלה, אף אחד עדיין לא אמר תודה, מילה קטנה, שהיא ענקית ורבת משמעות.

לפני 10 שנים במסגרת חגיגות השישים לקריית שמונה, קיימתי טקס ואירוע רב רושם, במעמד ובנוכחות כל ראשי העיר לשעבר, ראשי הוועדים המקומיים, שניהלו את קריית שמונה מימי יסודה. צר לי מאוד שאין הכרת הטוב.

אין זוכרים ואין מזכירים את מי שעסקו בצרכי ציבור גם אם קיבלו על כך שכר.

מהמשכורת אתה נהנה, מהיחס, מדרך הפרידה כל סביבתך נהנית ובמיוחד המשפחה והחברים הקרובים, הזוכים לראות כיצד המערכת מוקירה את פועלך".

 

  • מעבר לעבודתך, אתה גם פייטן בבית הכנסת ובאירועים. אתה חושב להשקיע בתחום עכשיו שאתה 'פנוי' יותר?

מאיר: "כן, אני גם חזן ופייטן. זכינו להתפלל יחד עוד בצעירותנו בשיכון ד', ומאוחר יותר בבית הכנסת "חברת השלום", לזכרו של הרב יעקב שושן זצ"ל.

כנראה, שאעסוק בהכנת ילדים לבר מצווה, אולי, ניהול חופה וקידושין.

נראה מה מתכנן לי בורא עולם. אני מוכן ומזומן להמשיך-ולשרת בקודש, בהתנדבות.

בהיותי בן 29 בלבד הייתי מועמד "סיעת תכלת לבן" בהסתדרות לראשות מועצת הפועלים.

הייתי אז ראש חטיבת המורים בהסתדרות.

יחיאל זפרני ז"ל, היה סוג של מהפכן, רצה לשנות מציאות באמצעים הדלים שעמדו לרשותנו. יהי זכרו ברוך".

 

ראשי הממשלות מטעם הליכוד היו קרובים אליו עד כדי הערצה עוד בימי מנחם בגין, בימי המהפך בקולנוע "שניר", אירוע במעמד רוה"מ יצחק שמיר.

טקס הענקת "אות יקיר העיר", לראש הממשלה יצחק רבין ז"ל.

מאיר: "אירוע חשוב ביותר עם רוה"מ אריאל שרון.

בני אריאל, שיבדל לחיים ארוכים, קרוי על שמו של שרון, ואשר היה צריך לשמש כסנדק שלו, בזמן ברית המילה.

בני בכורי, אהוד-אברהם, שהיה אחרון מבני משפחת מרציאנו, שסבא שלנו מל אותו בהיותו בן 90.

הוא סבא שמל את בניו, את נכדיו ואת נינו אהוד.

בתי היקרה לבנת, גם עליה יש סיפור. כאחד שגדל והתחנך על ברכי בית"ר, אהבתי הערצתי את שולמית לבנת, אמה של לימור לבנת, זמרת המחתרות.

ממנה למדתי את "עלי-בריקדות", ו"שתי גדות לירדן זו שלנו זו גם כן".

אמרתי לה: "כאשר תיוולד לנו בת, נקרא לה לבנת, על שמך".

כמובן, שזה גם אבן, שפארה את לוח החושן של אהרון הכהן, לבנת הספיר".

מאיר מרציאנו אולץ לפרוש בשל גילו, על אף שהביע נכונות להמשיך ולשרת במגוון התפקידים שמילא בשנים האחרונות: מנהל היכל התרבו, מנהל אירועים עירוני ועוד.

תחושה של חמיצות ואכזבה עמוקים מלווים את יציאתו לפנסיה, ונשאלת השאלה. מדוע לא ניתן למי שמשרתים את הציבור באמונה משך שנים, שהינם בריאים וחיוניים, להמשיך ולעבוד ומאלצים אותם לפרוש בשל סיבה טכנית. כאן המקום לציין שבשירות הציבורי יש אפשרות לעבוד עד גיל שבעים, כפוף לאישורים והסכמת המנהלים. כאן זה לא נעשה.

נסיים את הריאיון בנימה חיובית ונאמר. לא אלמן ישראל ומאיר מרציאנו ברוך הכישרונות, ימצא את הדרך לסלול את השביל החדש בחייו ולתת טעם לחיים עשירים ומועילים.

כי מאיר הוא כמו עוף החול הקם מ'נפילתו' ופורש כנף למרום.

 

 

"הסבא היקר והאהוב שלנו ר' אברהם מרציאנו זכה למול 13,000 ילדים, הראשון היה הדוד שלי שמעון והאחרון בני בכורי אהוד אברהם, הקרוי על שמו.

בן 90 היה סבא אברהם, או שכונה רבי ברהם מרסיאנו.

כאשר מל את אהודי, ולא היה עיתון בישראל שלא פרסם בעמוד הראשון שיש בן 90 מל את נינו".

 

 

אולי יעניין אותך

Bottom ad