הטייסים האלה אוכלי חינם, הפייסבוק מלא סכנות, הוואצאפ כלי הפצה לרכילות, אתר "Ynet" שייך לעוכרי ישראל, ערוץ 14 הוא פאשיסטי, ערוצי הספורט יקרים וגזלנים, אדיר מילר מבזה את הקהל ומלא גסויות, תעודת כשרות עולה המון כסף, הקורנפלקס זה הדבר הכי לא בריא שיש, גוגל יודעים עלינו הכל, ב"עלי אקספרס" הכל זבל, כל הפודטק הזה נראה לי המצאה אחת גדולה, זירו מסרטן, הרופאים בצפון נגרים, חבל לשלם ל-Hot ו-Yes, הטובים עוזבים למרכז, כל הפוליטיקאים חושבים על עצמם
אתם מכירים את זה. זה קורה בטוקבקים, ברחוב, בשיחות בין חברים, וגם אצלנו בראש. אנחנו כל הזמן מתלוננים ומקטרים על אחרים. נכון, ביקורת זה לא בהכרח רע, ומה גם שרוב התלונות בד"כ מוצדקות ומבוססות, אך חשבתם פעם למה ואיך הגענו למסקנות האלה?
כולנו צרכנים. צרכני תקשורת, צרכי פייק ניוז, צרכני טכנולוגייה, צרכני מזון וכל היום צורכים עוד ועוד מידע, אוכל, הנאות וכו', אך במקביל מרבים להתלונן שוב ושוב על עוולות, רמאויות ובעיקר על דברים שנראים לנו לא תקינים (עד כה לא חידשתי כלום), אך הבעיה הגדולה הגדולה שלמרות הכל אנחנו ממשיכים לצרוך את פריטים שהתלוננו עליהם לפני דקה.
אין גולש אחד בפייסבוק למשל, שיכול לומר בביטחון מלא שזה הדבר הטוב ביותר שקרה לאנושות בשנים האחרונות. הטרדות, לשון הרע, וירוסים, ביטול זמן, חטטנות, פריצות ומה לא, אך עדיין אנחנו שם, גולשים, עושים לייק, משתפים ובודקים בקפדנות מי עשה לנו לייק ומי איחל לנו מזל טוב ביום הולדת. כנ"ל קבוצות הוואסטאפ, אתרי האינטרנט, תוכניות הטלוויזיה, אתגרי טיקטוק (או רשת חברתית חדשה), וכל מה שעושה לנו כיף באותו רגע, ואחרי כן גורר איתו תלונות.
זה קצת אבסורד לחשוב שגולשים רבים מגדירים את דף הבית שלהם לאתר 'וואלה' למשל אך במקביל באים בתלונות לגבי איכות ואמינות התוכן. אנשים רואים סטנדאפ ומרגישים אי נוחות לגבי המצחיקן התורן שעומד על הבמה ומבזה אנשים ללא רחם, אך עדיין לא יוותרו על המופע הבא. כך זה גם בתוכניות ריאליטי למשל, בהן כולם מבינים שהכל מכור, אך עדיין אנחנו ממשיכים לצפות בהן, למרות שאנחנו מבינים שזה יותר דומה להצגה בתיאטרון מאשר לריאליטי. וכך אנחנו נמשיך להוריד אפליקציות שליליות, נקנה ממקומות "מרגיזים", ונמשיך לאכול אוכל בעייתי אף על פי ולמרות ש…
נשים ידברו על החפצה, על זילות וזלזול בנשים, אך מצד שני יתפעלו מדוגמנית בלבוש מינימלי שמקשטת החנות בקניון, כאילו היא בובת ראווה. אחרים ידברו על נושאים כמו ההתחממות הגלובלית, ניצול ילדים וחוסר צניעות אך יסעו ברכבים מזהמים ומפוארים בחליפת נייק.
הדג נחש או נהג חדש?
מי שזוכר את השיר שירת הסטיקר, זוכר בוודאי את שיר המחאה שבוצע ע"י להקת הדג נחש. מילות השיר משלבות טקסטים הלקוחים מסטיקרים שונים בנושאי פוליטיקה, דת וחברה.
בקליפ נראים אנשים ממגזרים שונים בחברה הישראלית, כשהטקסטים המושמים בפיהם הפוכים לעיתים למצופה מהם מלכתחילה (כך למשל בחור עם כיפה סרוגה אומר "דור שלם דורש שלום" או ערבי עם כאפיה אומר "אין שלום עם ערבים" או ברקע של אישה חרדית שמחזיקה תינוק נשמע המשפט "קרבי זה הכי, אחי").
כאמור, הלקה שביצעה את השיר היא "הדג נחש" שהוא שיכול אותיות של "נהג חדש". וזה בדיוק העניין – אנחנו כולנו הופכים את המשמעות של האמונות, הדעות והרצונות שלנו משום שלעיתים לא מצליחים להפריד בין הצורך ליהנות לבין הצורך לחיות חיים אמיתיים.
הרי אין לנו בעיה להתעצבן שוב ושוב על אותו פרשן פוליטי שמכור בצורה מובהקת לאג'נדה מנוגדת להגיון שלנו, אך למרות זאת אנחנו נמשיך לעקוב אחריו בפייסבוק, ולחכות שהוא יאמר את דברו בטלוויזיה. מי שעוד לא זיהה את האסון הגדול, מדובר כאן בחוסר יכולת לחיות בצורה שאנחנו מאמינים בה ורוצים אותה. אנחנו מכניסים מראש לעולם של שקרים מכורים, אפליות וטרנד ציבורי ומתנתקים מהאמת הפנימית שלנו שזועקת ואומרת "דיי, זה לא נכון!". מכירים את זה שלא מזמינים למסיבת כיתה את הילד האווט-סיידר, ואנחנו מרגישים שהלב נחמץ, והמסיבה הזאת לא ראויה, אך בכל זאת נגיע לשם? זה בדיוק אותה הרגשה כמו בחיים האמיתיים. אנחנו נמשיך להתלונן בקול או בלב, ובמקביל נמשיך נקיים את מצוות הקביעות באותו נושא.
כל אחד צריך לעשות עם עצמו רגע חושבים, לעצור ולשאול את עצמו איפה טעינו, איפה אנחנו טועים ואיך נפסיק לטעות מחר. אם על אריזת האוכל האהוב עליכם היה כתוב "מכיל רעל", לא היינו קונים, משום שהסכנה ברורה ומיידית, אך במציאות שלנו ההנאות הנלוות מטשטשות את אזהרת הרעל, עד כדי העלמה מההגיון וכך, אנחנו שוב ממשיכים לשתות מהציאניד שנראה כמו מיץ אקזוטי.
כמובן שלכל אחד יש את האמת שלו, המשקפיים שלו והמסקנות שלו. כך למשל אדם אחד יאמר "אני מבין שסמרטפון ממכר אותי, ומבזבז לי את הזמן", והשני יאמר "זה מכשיר נפלא שחוסך לו המון זמן, כסף ואנרגיות". מצוין! כל אחד רואה את זה אחרת, אך הבחור שכבר מבין שבאופן אישי הסמרטפון עושה לו רע, צריך לחשוב איך הוא מתקן את הנזקים, החל משינוי דפוס השימוש ועד היפטרות מהמכשיר. כמובן שכל אחד הוא אינדיבידואל ורשאי לראות את המציאות מנקודת מבטו, אך אין הוא רשאי להבטל מהתיקון שלה.
השבוע דיברתי עם חבר, שסיפר לי שהוא נפרד באופן חלקי מהווצאפ, והסביר שכעת יש לו שני מכשירים, אחד ברכב ואחד קבוע. בקבוע אין ווצאפ וברכב יש. ככה שהוא מונע התמכרות משום שהאפליקציה לא זמינה לו ברוב שעות היום. "לפעמים אני יורד עם פיג'מה לרכב באמצע הלילה, רק כי אני חייב לשלוח משהו, אבל זה עדיף מאשר ההתמכרות".
"איך הבנת שהתמכרת?" שאלתי, "כשהתחילו לכאוב לי הרגליים בשירותים" ענה לי. המסקנה לשיפוטכם, אך עדיף להלחם במה שאתה מאמין בו, ולא להפסיד מראש.
