הקדמה: מפעם לפעם מנקרת בי השאלה שחוזרת על עצמה קרוב ל-18 שנים, מי אתה בכלל, והאם אתה ראוי לכתוב מדור בנושא יהדות. אתה לא רב, לא אברך, לא מבין גדול, מקסימום איזה חוזר בתשובה צולע (תכל'ס, אני שואל שאלות יותר קשות, אבל יש גבול עד כמה אפשר לפדח את עצמי כאן), ומי שָׂמְךָ כדובר הזרוע הרעיונית של היהדות?
אז האמת שאין לי תשובה טובה, אך אני זוכר שהקב"ה מסובב את העולם ומדפדף דפים, וכנראה החליט מי יכתוב את המדור אותו אתם קוראים. אז כל עוד זו ההחלטה שלו, אני משתדל לעשות את הטוב ביותר ולא בא בטענות ושאלות.
אז עד שיוחלט אחרת, אני מנסה כל פעם לחשוב, מה אני יכול לתת מעצמי שרב, אברך, תלמיד חכם או סתם איזה למדן אמיתי לא יכול לתת לקוראים? אני חושב שההיכרות שלי עם שני העולמות יכולה להציג תמונה אחרת, מכילה ומבינה יותר את המציאות המורכבת. כזאת שלא מציגה את האמת האחת, אלא את שבעים הפנים, של התורה כמובן.
במאה הראשונה לעיתון "חדשות הגליל" (אנחנו כעת בגיליון מספר 887), כתבתי מדור על התוכנית "הישרדות". אם אני לא טועה, זו היתה עונתה הראשונה, וההתלהבות מהקונספט החדש, ההצלחה והאומץ של המתמודדים חצתה מגזרים וטשטשה גם אצל הדתיים את הבעיות הידועות (חוסר צניעות, מאכלים לא כשרים, תככים וכו'). אחרי פרסום המדור, התקשרה אליי קוראת במוצ"ש, ואמרה לי "קראתי מה שכתבת ואתה כל כך צודק, אני מקבלת על עצמי לא לראות את זה יותר".
כל ההקדמה הזאת לא נועדה כדי לפאר חלילה, אלא לשכנע את עצמי שאם בעקבות המדור הזה מישהו אחד יחשוב, יהרהר ואולי יפרד מהשלט קצת יותר, אז עשיתי את העבודה.
השלט שמאבד שליטה
לפני שהתחתנתי הייתי (כמו כולם) מכור לטלוויזיה. זה היה מקור התרבות העיקרי בימים ההם, כשהפלאפונים, האינטרנט המהיר וסיפריות ה-VOD, היו רק בסרטי "בחזרה לעתיד". הייתי צרכן פריים טיים, ולא מוכן לוותר על מה שהציעו רשת, קשת וטלעד בערוץ 22, ושאר אחיהם למדריך הערוצים. לאחר החתונה הצעתי לאשתי שלא נתקין "כבלים" (HOT/YES), אלא נסתפק באנטנה צנועה שתפוקתה תלויה במזג האויר ובתנוחה הנכונה. כשהתחלתי להקפיד יותר על צניעות (לבוש), לשון הרע והומור לא נקי, שמתי לב שלטלוויזיה אין ממש מה להציע לי. תוך שנתיים-שלוש נפרדתי לחלוטין מכל התוכניות, סרטים וערוצים, ופתאום הרגשתי משוחרר מאותם כבלים, שלא אפשרו לזמן שלי להיות פנוי והציעו תמיד תוכן, סקרנות ועניין. מאז ועד היום, אני לא צופה (כמעט) בכלום. הדיסוננס בין התחושה שלי לאחר הניתוק לבין תגובות הסביבה היה משעשע. מסביבי אנשים תהו "אבל עכשיו איך תהיה מעודכן?", ואני הבנתי שהכי חשוב להתעדכן במצב בבית, בזוגיות ובהורות מאשר במצב המועמדים להדחה ב"כוכב הבא". חברים תהו "אז איך תעביר את הזמן בכיף?", ואני שואל, מה יותר כיף מאשר לבקר את ההורים, לנגן עם הילדים, להיפגש עם חברים או סתם ללמוד תורה (כדי שתהיה לי זכות לכתוב כאן כמה דברים).
מה שמעניין הוא שדווקא עכשיו, כשאני "נקי" לגמרי, החסרונות של הטלוויזיה קופצים לי לעין הרבה יותר מבעבר. האלימות והמיניות המתפרצת שמחלחלת כמובן גם לילדים (ואחר כך כולם מתפלאים למה הדור הצעיר כזה אלים, בוטה ולא צנוע), תוכניות הילדים החצופות והלא חינוכיות, הפרסומות המעליבות ושוטפות המוח, הריאליטי הממכר שמבזבז לנו את הזמן ללא כל תועלת אמיתית וכן הלאה.
נכון שבשנים האחרונות שידורי הטלוויזיה השתנו לחלוטין. יש היום VOD לכל ערוץ, ניתן בתכנים דרך מסך הפלאפון הקטן שלנו שמחליף את ה-60 אינץ' הגדול בסלון בכל זמן שנרצה. למרות השינוי, אנשים לא מפסיקים לצרוך תכנים שממציאים את עצמם מחדש. והאמת שלי זה לא ממש משנה, אני מבין שאין לי שום סיבה לעקוב וללעוס סדרות בעונה החמישית, או להתעדכן בעוד תוכניות, וזה לא משנה באיזה ערוץ ובאיזה עניין. אני מעדיף את החיים מבעד לעיניים שלי, ולא מבעד למשקפיים של בימאי שכל מטרתו היא להרוויח כסף מפרסומות על חשבון הזמן שלי, והתפיסה שלי את העולם. הא, ואם אני רוצה לצרוך חדשות, אני יכול להיכנס לאחד האתרים ולהשקיע 2-3 דקות בקריאה של מה שרלוונטי ולא במהדורה של 50 דקות עם אג'נדות ברורות ו-15 דק' פרסומות.
באופן אישי, אני "לא מנסה דברים חדשים", אך במידה ויש משהו טוב ומטיב (לנפש, לחיוך או לתרבות), אני מוצא את הדרך אל אתר האינטרנט לצפות, ומרגיש עם זה באמת מצוין.
העיקר שאני לא מכור, לא מנוהל ולא שבוי. אפשר לספור את התוכניות והסדרות שהדביקו אותי למסך על שתי אצבעות אחת בעשור האחרון (מלבד טקס יום הזכרון וסרטי השואה שאני מקפיד לראות מידי שנה), והם "שטיסל" (יצירת אומנות), ו"שנות ה-80" (בשביל הנפש והנוסטלגיה).
כמו הפלאפון, הרשתות החברתיות וה"וואטסאפ", גם הטלוויזיה היא מקור לבריחה למקום מהנה, אך בתכל'ס היא מבריחה אותנו מהמציאות.
אם הבעיה העיקרית בעבר הייתה "הזפזופ", אותו תהליך שמביא אותך בלי התראה לתכנים ותוכניות שלא התכוונת להגיע אליהן, אז הבעיה העיקרית היום היא המבחר העצום והפיתוי הגדול להתחיל ולסיים במועד לא ברור. פגשתי יותר מידי אנשים ששישי שבת שלהם נראה כמו פיגוע בינג' המוני, שלא לדבר על הלילות השרופים שלהם ("אל תבערו אש בכל מושבותיכם"), כדי "לנוח" מהחיים האמיתיים.
השבוע שוחחתי עם אדם יקר שסיפר לי שהחל לראות סדרה בשם 'מחוברים'. שמעתי בעבר על התוכנית אך לא הכרתי, ובעזרת ויקיפדיה למדתי שזו סדרה דוקו-ריאליטי יומית ישראלית, בה מספר משתתפים מתעדים את עצמם. בכל עונה מקבלים חמישה או שישה משתתפים ישראליים מצלמה ומתבקשים על ידי ההפקה לתעד את חייהם למשך שנה שלמה ללא הפסקות. בכל שבוע מעבירים המחוברים את התיעוד שלהם להפקת התוכנית. מתוך שנה של צילום מציגים מספר שעות, עם סיפורים מושכי רייטינג ואייטמים.
להפתעתי חלק מהמשתתפים במהלך העונות לא מפורסמים מהשורה הראשונה (מי אלה חנה רטינוב, ישי גרין, ג'ייסון דנינו הולט, אילון נופר, יעל שלביה), אך בכל זאת אנשים מקדישים מזמנם הפנוי כדי לרגל ולרכל על דמויות כאלה ואחרות. מה זה נותן לנו, מה זה נותן להם ולמה החיים שלנו כל כך משעממים עד כדי כך שאנחנו צריכים לראות את קלקלתם של אחרים. מחוברים או מנותקים? מבולבלים? גם אנחנו.
