היום ה-29 במרץ , 2020

Select your Top Menu from wp menus

הכול על הקול

 

כשצביה רבנסרי ילדה את בנה הבכור היא הייתה רק בת תשע-עשרה. היא, שנולדה חירשת מיום היוולדה, לא יכלה לשמוע את בכיו כשהתעורר רעב בלילה וגם כשגדל קמעה וביקש לשחק איתה, הוא היה חייב למשוך בשרוולי חולצתה כדי שתתייחס אליו. שמונה עשרה שנים אח"כ התינוק שגדל בינתיים ומשרת כיום כחייל בהנדסה קרבית, רמי הוא זה שדואג להוריו בסבך הבירוקרטיה הישראלית. כדי לדעת אייך בכל זאת היא שמעה את בכיו של בנה התינוק ועד כמה קשה לילדים לגדול בבית לזוג הורים חירשים, צריך להתחיל את הסיפור מההתחלה.

צביה ויעקב רבנסרי נפגשו במועדון לחירש בחיפה. יעקב בן לרחמים וטובה ז"ל גדל ברחוב ביאליק בקריית-שמונה. למרות שהוריו שמעו, הוא ועוד 2 אחים נוספים נולדו חירשים. אֵחיו למדו בפנימית "הלן קלר" פנימייה מיוחדת לחירשים, הוא למד בבית ספר רננים ואח"כ במרכז הנוער, שם הוא למד את מקצוע הנגרות המקצוע שהוא עובד בו עד היום.

בגיל 27 הוא הגיע למועדון לחירש בחיפה ושם הוא פגש את צביה שהייתה בת שמונה עשרה. הם לא היו זקוקים למילים רבות כדי להתאהב. הם שוחחו בשפת הסימנים והיה לשניהם ברור כי הם רוצים להקים יחד את ביתם. אחרי שנישאו הם עברו להתגורר בקריית-שמונה. זמן מה אח"כ היא הרתה ונולד בנם הבכור רמי החייל. שנה אח"כ נולדה הבת שיר שאף היא משרתת בצה"ל בחיל האוויר ואחרונה בת הזקונים עדי תלמידה בכיתה ח' בחטיבה שב"דנציגר".

השבוע, כשהלכתי לביתם שברחוב "אדמון 18 שבבימת תל-חי, התלוותה אלי גם רחל רווח האחות של יעקב, היא זו שתרגמה עבורי בשפת הסימנים את כל מה שהם סיפרו לי.

רחל שעובדת כמזכירה בחברת הביטוח קדוש מדברת כל הזמן עם ידיה, הרגל שדבק בה במשך שנים רבות בהן היא מתרגמת את המילים לסימנים. היא נשואה למאיר שעובד ב"אלקטו-גליל" והם הורים ל-3 ילדים. אור 17, שובל 14 ותומר 9.

"הדבר הכי חשוב כשמדברים אל חירשים הוא להסתכל אליהם לפנים, כדי שיוכלו לקרוא את השפתיים", מסבירה רחל שעוסקת בתרגום כבר 14 שנים. היא מתרגמת מאז שנפתח ב"ארתור-פוקס" מועדון לחרש, המועדון שאותו מרכזת מטעם הרווחה במסירות ובאהבה שרה אלון. המועדון כעת אינו פעיל לצערם של כל חברי המועדון. בימים אלו רחל מתרגמת בערוץ 98 את החדשות המקומיות.

ההחלטה שלה ללכת ללמוד את שפת הסימנים נבעה קודם כל מהבית שבו היא גדלה, אחיה יעקב ועוד שני אחים חירשים. לכל חירש מגיע 45 שעות תרגום במוסדות כגון: בתי משפט, ביטוח לאומי או ביקור אצל רופא. החירשים בקריית שמונה פונים אליה בכל פעם שהם נזקקים לתרגום.

"לא מזמן הגעתי לבית משפט לתרגם לזוג חירשים שבנם נכנס לכלא" מספרת רחל "ראיתי את האבא בוכה, תרגמתי את דבריו לשופט ובכיתי יחד איתו. מצאתי את עצמי ביום שישי מתקשרת לכל מיני גורמים ומדברת למען המשפחה. כבר לא היה מדובר בעבודת תרגום. הרגשתי שאני דואגת לאחי החירשים…"

הילדים זה הגאווה

צביה רעייתו של יעקב עובדת כפועלת ייצור ב"מיגדה" כבר 23 שנים. היא מאד אוהבת את עבודתה, אחת העובדות במפעל מספרת לה בתנועות ידיים על הנעשה. הדבר היחידי שקשה לה הוא כאשר מתכנסים כל העובדים בעת הרצאה היא לא ממש מבינה על מה מדברים.

"הגאווה הגדולה שלי זה ילדי", מסמנת צביה בידיה ורחל מתרגמת. "הכי ריגש אותי זה שילדי התגייסו לצה"ל. כשהורי נפטרו רמי, בני

2011_02150055_149469394.jpgהבכור, טיפל בכל נושא הקבורה. בכלל רמי משמש לנו לפה בכל הסידורים כגון: מט"ב, חברת חשמל. איפה שאני לא הצלחתי ילדי הצליחו. דרכם הרגשתי שניצחתי את החירשות".

שאלתי אותה איך באמת היא שמעה את בכיו של רמי בהיותו תינוק. "ישנו מכשיר מיוחד שמונח מתחת לכרית" היא הסבירה "בעת הבכי מהבהבת נורה". הדבר היחידי שעליו היא הקפידה אז וגם היום זה לא להתרחק מדי מילדיה. גם היום כשאחת מבנותיה רוצה לדבר אליה, היא חייבת לרדת מהקומה העליונה לקומה שבה היא נמצאת.

אין להם מכשיר טלפון נייח בבית. לכולם יש נייד, מכשיר הטלפון דור 3 פתר גם את בעיות התקשורת בינם לבין הילדים. הם מנהלים שיחות וידאו, לפני כן הם היו שולחים מיסרונים אחד לשני.

"לא פעם אני שומעת על חירש שמנסה להתקבל למקום עבודה אך הוא נדחה כשמתברר כי הוא חירש", אומרת רחל "זה מאד חורה לי. למה לזלזל, חרשים יכולים לעשות כל עבודה, הם פשוט לא שומעים".

 

שפת הסימנים

משפחת רבנסרי מתגוררת ברחוב "אדמון" 18 שבבימת תל-חי. השבוע כשבקרתי בביתם הגיעה לחופשה גם שיר החיילת, היא למדה את שפת הסימנים, והיא מתקשרת עם הוריה ללא קושי.

עדי הבת הצעירה שלא למדה את שפת הסימנים מתקשה להסביר להוריה דברים מסוימים "למשל כשיש יום הורים והמורה מדברת על מקצוע מסוים" מבהירה לי עדי "אני לא תמיד מוצאת את המילה המתאימה ולפעמים זה מתסכל".

אבל האמת היא שלא צריך לדעת  את שפת הסימנים כדי לחוש את האינטימיות ששוררת בניהם, בקרבה ובאהבה של משפחת רבנסרי.

כשישבנו בביתם הם ישבו יחדיו לצפות בתוכנית "האח הגדול". זו התוכנית האהובה על צביה. בכל כמה דקות היא קראה את התקציר כדי להתעדכן. יעקב וצביה אולי לא שמעו מה הם אומרים אך ניכר בהם שהם מאד נהנים מדנה וחברותיה.

לפני פרידה תהיתי אולי יש אפילו איזה יתרון לחיות בעולם הדממה. העזתי ושאלתי את צביה אם יש משהו שמשמח אותה בחירשות. "בוודאי", היא סימנה לרחל שתרגמה. "כשאני רואה את האנשים שמרכלים אחד על השני, מדברים מילים פוגעות ומעליבות, אני שמחה שאני לא שומעת ולא יכולה  לדבר".

 

 


 משהו אישי

 לפני שבוע הגעתי יחד עם חברי מועדון "לי-אור" מועדון של כבדי ראייה ועיוורים לבית הקשיש בקריית שמונה. ההחלטה לשהות שם התקבלה בעקבות סגירת המבנה שבו שהיינו במתנ"ס, עד שתסתיים בנית המועדון החדש.

בית הקשיש או בית המייסדים בשמו העדכני ידע ימים לא קלים, למרות הטלטלות והעדר התקציבים הופתעתי מאד לראות כי המקום שוקק חיים. קרוב ל-70 קשישים מצאו שם פינה חמה ויד מלטפת. במקום מתקיימות פעילויות רבות  

למען מייסדי העיר, וברור שאלמלא הצוות המסור ששם, כל זה לא היה קורה. החל מהמטפלות חנה, ליזט, אליז ורחל שקשובות מאד לצורכי הקשישים. המנהלת דליה ויוסי המנכ"ל, שקיבלו אותנו בחום, ואלי זעפרני יו"ר העמותה שנרתם באהבה לצרף  את העיוורים לבית המייסדים. שם מקיימים את הפסוק "אל תשליכני לעת זקנה".              

 

אולי יעניין אותך

Bottom ad