היום ה-17 בנובמבר , 2019

Select your Top Menu from wp menus
120 x 600
120 x 600

להרקיע לשחפים

 

כשראיתי איך ישי אדלר מוריד ברכות מכיסא הגלגלים את הילד הנכה לבריכה ב"מבואות חרמון" חשתי צביטה בלב. הילד הגיע יחד עם חבריו מבית ספר שחפים לשיעור בבריכה ההידרותרפית. לכל חניך הוצמד איש צוות שדחף את כיסא הגלגלים עד המים, וזאת עקב הנכות והמגבלה הקשה שממנה הם סובלים. הילד שאדלר אחז במים נולד עם פיגור שכלי קשה ובנוסף הוא גם עיוור לחלוטין. הילד לא הפסיק לבכות מהרגע הראשון שהוכנס למים, בכי שאיש לא מבין את פשרו. ישי אחז בו ברכות כאילו היה תינוק אהוב וערסל אותו במים עד שלפתע הבכי שלו התחלף מבכי לצחוק מאושר.

לפני חמש שנים קיבל לידיו ישי אדלר את הניהול של בית ספר "שחפים". הוא החליף את חיה קורלנדר מנהלת טובה ומסורה  שפרשה לגמלאות. המורים והצוות שעובדים עם ישי דיברו עליו בהערצה גלויה וסיפרו לי כי זכו במנהל יחיד ומיוחד, כזה שבשבילו כדאי להתאמץ. "לפני שהוא מנהל הוא קודם כול מתנהג כאחרון העובדים. מחליף חיתולים לחניכים, קשוב לחניכים ולצוות, מכיל את הכאב והמצוקה של החניכים, נותן את הנשמה עד הסוף". אמרה לי אחת המורות והוסיפה "גם כשאנחנו יוצאים לחופש היחיד שלא עוזב את בית הספר ומגיע להאכיל את החיות זה ישי המנהל".

ישי נשוי לדגנית  בת קיבוץ נאות מרדכי. דגנית עובדת כבר חמש שנים כקונדיטוריית ב"אחוזת דוברובין". שניהם גדלו באותו קיבוץ, הוא הכיר אותה כאשר הדריך את קבוצתה במשק. עשר שנים מפרידות ביניהם. הם הורים ל-3 בנים הבכור עמית, 22 קצין ב"גבעתי", והתאומים הבן מורן, 16 והבת יובל. משפחת אדלר מתגוררת במושב כחל לשם עברה כשעזבה את קיבוץ נאות מרדכי.

השבוע כשנפגשתי עם ישי ניסיתי להבין ממנו מהיכן הוא שואב כוחות להתמודד עם ניהול של בית ספר כל כך מורכב.

תהיתי, איך הפך לוחם קומנדו קשוח לגבר מלא חמלה ורכות? ומה מביא מורה לחינוך גופני, ספורטאי מאמן שׂחיה שליווה שנים רבות תלמידי תיכון וספורטאים מצטיינים דווקא לעבוד עם ילדים מוגבלים ולנהל בית ספר שבו מרוכזים המקרים הקשים ביותר של ילדים ונוער בעלי פיגור שכלי.

חלק מהתשובות לשאלות הללו אולי קשורות לתאונה של מרגלית בת כתתו היפה של ישי מנאות מרדכי. בגיל 22 כשישי למד חינוך גופני במגמת חינוך מיוחד יצאה מרגלית לטיול יחד עם החבר שלה שהיה קצין בצבא בג'יפ צבאי. ליד פורייה קרתה תאונה שבה נותרה מרגלית משותקת ונכה בידיה וברגליה.

"מרגלית מאד השפיעה על החיים שלי ועל מה שאני עושה עכשיו" אמר ישי השבוע. "החלטתי לשקם את מרגלית דרך שחיה וזה לא היה פשוט".

"בן כיתה באותו גיל, חבר שבא ועוזר ורואה אותה במקומות שאף פעם לא ראה. מדובר בחשיפה גופנית נפשית וקבלת המוגבלות. מה שהיום קרוי הידרותרפיה אז נקרא שחייה שיקומית. בבריכה במשגב עם הדרכתי אותה תקופה, תקופה שהייתה משמעותית לי ולה. עבודת הגמר של הלימודים שלי עסקה בעצם בשיקום דרך שחיה של בת הכיתה שלי, של מרגלית.

 

– היכן מרגלית היום?

"מרגלית חיה בתל-אביב, סיימה תואר ראשון, יש לה מטפלת פיליפינית צמודה".

 

– מתי התחיל הרומן שלך עם המים?

"ממתי שאני זוכר את עצמי אני מחובר למים. שחיתי כבר כילד. המאמן שחייה שלי שנסע לארצות הברית ביקש  כבר בכיתה ח' שאחליף אותו. אימנתי שחייה, כדור מים וכל הילדות שלי עד סוף הבית ספר היא מחוברת למים. כמובן שהגיע מועד גיוסי ל צה"ל בחרתי את חיל הים, שייטת 13. אחרי שנה ושמונה חודשים בסוף הקורס הייתה לי תאונת צלילה".

 

– מה בדיוק קרה שם?

"צללתי עם בן זוג בתרגיל בנמל חיפה ולא ברור לי עד היום למה, אבל איבדתי את ההכרה. הוא הוציא אותי מהמים, היינו מחוברים יחד בחבל, הוא משך אותי למעלה והוציא אותי ובכך סיימתי את האפשרות לצלול, עברתי להנדסה ימית. סיימתי קורס קצינים בהצטיינות, אבל גם אחרי סיכת ההצטיינות,  מבחינתי ההצטיינות בקורס קצינים היא הרבה פחותה מאותה תאונה. שיושבת לי יותר חזק, לא סגור לי הדבר הזה. מה היה שם? למה? יש דברים לא סגורים שעד היום אני חי איתם בהכחשה, לא דברתי ולא בררתי עם בן הזוג שלי מעולם מה קרה שם".

 

– מה נחרט לך  כאירוע טראומתי?

"מאד טראומתי. כל הקטע של היציאה בכלל מהשייטת העציב אותי מאד, לחזור למשק,  אתה יודע מה זה גאווה של קיבוצניקים שרוצים להוכיח את הפייטריות שלהם מבלי להיכשל. התאונה ההיא בהחלט זה קטע טראומתי. זה היה חלום ילדות שהתנפץ לגמרי.

ישנם כמה קטעים בחיי שמאד טראומתיים, שעדין לא פתרתי לגמרי. זה מתחיל בעזיבה של הורי את קיבוץ "קדמה" שם נולדתי. הניתוק מהמקום המוכר והאהוב וההגעה לקיבוץ נאות מרדכי כשאני רק בן תשע. אח"כ תאונת הצלילה, והקטע שכאשר סיימתי את לימודי נפצעה בת כתתי בתאונת-דרכים, שבעצם היא זו שכיוונה אותי לטיפול במים כשעזרתי לה להשתקם דרך המים".

 

– בוא נתעכב עוד רגע על התאונה שלך, אתה מבין מה גרם לכך? למה בעצם איבדת את ההכרה?

"אולי צללתי עמוק מידי. המזל שהיינו מחוברים, לא רואים ממטר. כלום, לילה. הבן זוג משך אותי למעלה…

יש לי יותר שאלות מאשר תשובות. מה אני הייתי עושה במקרה הפוך. אם הייתי מושך אותו למטה, האם הוא היה חותך את החוט? אתה נמצא עם בן זוג שכל חייך תלויים בו, מצד שני אני לא רוצה לחפור יותר מידי, כי אני לא יודע מה הוא יגיד".

 

– פגשת אותו מאז?

"פגשתי בו פעם אחת. איכשהו נותק הקשר. בעצם הוא הציל את החיים שלי. אני מכיר מקרים אחרים, שהבן זוג משך את החבל ואז הבן זוג משך את החבר כלפי מטה וטבע. התאונה ההיא יושבת לי בלב, יש כמה טראומות שקשה לי להתמודד איתן זו אחת מהן. טראומה נוספת זה המוות של אחי היחיד".

 

– ספר לי על הבית שגדלת בו, על הוריך ואיך נפטר אחיך היחיד?

"אבי ואמי הם זוג ניצולי שואה שאיבדו את כל משפחתם. הם הגיעו לישראל בגיל 16 מצ'כיה. הורי לא דיברו איתי ועם אחי מעולם על השואה. הפעם הראשונה שהם הסכימו לדבר על מה שעברו בשואה הייתה עם ילדי, עם נכדיהם. אבי סירב כל חייו לקבל רנטה מהגרמנים, לנסוע במכוניות גרמניות, לבקר בצ'כיה. לא רצה להיפגש עם הילדות שלו, מבחינתו זה היה פרק סגור.

אבי עבד במשך שנים כאיש אחזקה ב"סיידר הגליל" ואמי עבדה בחינוך כמטפלת בהתחלה בקדמה שם גרנו ואח"כ בנאות מרדכי. היום אמי בת תשעים, גרה עדיין בקיבוץ נאות מרדכי, לא רואה כל כך טוב אבל היא צלולה לגמרי".

 

– ממה נפטר אחיך?

"חגי היה בן 44. זה קרה תוך כדי ריצה בכניסה לנאות מרדכי, הוא התמוטט ומת. כנראה מדום לב.

 הוא הותיר אחריו את רינה ושני ילדים. חגי היה נהג אוטובוס במועצה והיה אחי היחיד והקרוב ביותר.

המוות שלו זה טראומה מאד גדולה, לא ממש עיבדתי את זה. בדיוק נולדו לי תאומים, זה גם הזמן שעזבנו את קיבוץ נאות בשנת 1992 ועברנו להתגורר בכחל. המעבר לא היה פשוט, באותה שנה גם אבי נפטר מאירוע מוחי, וגם אביה של אשתי מסרטן. לא עיבדתי את המוות של אחי כי זה היה תוך כדי הברית מילה, הוא היה הסנדק של הבן שלי. הוא הספיק להיות הסנדק של מורן ועשרה ימים אח"כ הוא נפטר. הבאנו את התמונות מהברית מילה לשבעה שלו. הבן שלי מאד מזכיר לי את האח שלי. הסנדקות והמוות התערבבו לי ביחד. יש דברים לא סגורים בחיים זה אחד מהם".

 

– ישנה שאלה שמאד מסקרנת אותי מתחילת הריאיון איתך, אתה איש שיש בו ניגודים, מצד אחד ברקורד שלך קיבוצניק, לוחם שייטת מחוספס ומצד שני אדם רגיש שעוסק בנתינה והתמסרות טוטאלית. יש לך הסבר לזה?

"אני אומר לך. כל חיי עבדתי בקיצוניות. תמיד עסקתי במצוינות ובאותו זמן גם במיוחדים. תמיד בקצוות. גם כשהייתי מורה לחינוך גופני בעמק החולה, ועבדתי  עם שחיינים מצטיינים בגליל עליון לצד זה עבדתי עם הספיישל אולימפיק. עבדתי עם נוער שסובל מפיגור קשה. נסעתי עם משלחת של חניכים שסובלים מתסמונת דאון לשחות בסאן פרנסיסקו בטמפרטורה של 10 מעלות, 1500 מטר. ושחינו יחד. בסוף התחרות אחת החניכות חלתה בדלקת ריאות קשה. אבל זה היה החלום שלהם ואני הייתי שם כדי להגשים להם את זה".

 

– אני יודע שהובלת את בית הספר להישגים מאד מרשימים ובית הספר גם זכה לקבל כמה פרסים על הצטיינות.

"זה לא רק אני זה כל הצוות שעובד ב"שחפים". אני אגיד לך משהו, התברכתי בצוות מסור שנותן את כל כולו. אנשים רגישים וחמים ובעלי נתינה. אני מוצא את עצמי לא פעם  כשאני מספר לאנשים על בית הספר אני מתרגש ובוכה מבפנים כל פעם מחדש".

 

– מה מרגש אותך כל כך?

"שאני רואה ילד שמצליח לחייך.. שאני רואה ילד רוכב על אופניים. שראיתי אתמול ילד שאמו נהרגה בתאונת דרכים והוא בן 7 והוא שוחה לבד בבריכה. לראות את האור בעיניים של הצוות, שמגיע כל בוקר עם שמחה לעבודה.

אני אספר לך סיפור שקרה לי בשנה השנייה בבית הספר ולא עוזב אותי עד היום. בסוף שנה הגיע אלי אבא יחד עם המחנכת והפיזיותרפיסטית לשיחת סיכום. שאלתי את האבא "על מה אתה רוצה שנעבוד עם הבן בשנה הבאה?" האבא הרים את עיניו למעלה והתחיל לבכות. אמרתי לו "אני מצטער אם פגעתי בך, רציתי לדעת במה לקדם אותו".

ואז האבא ענה לי עם דמעות "אני מקווה שהוא יישאר איתנו הקיץ הזה, האביב וגם בחורף הקרוב".

"אתה מבין?" סיכם ישי את השיחה בינינו "האבא של הילד התפלל שבנו יחיה עוד שנה, על ההישרדות, כי הילד פגוע מאוד קשה, ואילו אנו מסתכלים קדימה כל הזמן במה לקדם אותו עוד ועוד…".

 

 

אולי יעניין אותך