על אף שהנטייה הטבעית היא להתכנס לתוך עצמך ולדאוג לסביבתך הקרובה, קשה, עד בלתי אפשרי, להישאר אדיש נוכח מה שרוחש בסביבתנו הקרובה, במדינה ואצל שכיננו.
חובה ראשונית לחשבון נפש אמיתי היא התייחסות לעובדות. נהוג לומר שעל עובדות לא מתווכחים, אבל היום לא רק שמתווכחים אלא שקיימת תחרות בין אויבנו מי מסלף את העובדות והאמת יותר. הגענו לרמות שקר שאם אינך שם לב בקלות אתה יכול להשתכנע שמה שאמרו בטלוויזיה היא האמת, על אף שהכל שקר.
ולכן, השנה נצטרך להחליט מה אנחנו מאמצים. את האמת שלנו או את השקרים של אויבנו. הזמן הארוך בו מטפטפים שקרים בנושא הפלסטינאי נותן את אותותיו בחלקים בחברה היהודית. יש כאלה שבאובססיה שלהם לשלום, הם פותחים את ורידיהם וראשיהם לאספקה שוטפת של רעלים מהאינפוזיה של התעמולה הפלסטינאית ועוזריהם בארץ ובעולם. יש כאלה שמתפתים לחשוב שאם השקר מטופטף מאז הקמת המדינה, אז לא יכול שזה שקר. 'נניח', אומרים יפה הנפש, 'נניח שלא הכל שקר, אבל, חלק מזה זו אמת? חלק מהארס והרעל כלפי היהודים ומדינתם אמת', כך הם משננים לעצמם. בכל זאת, אין כאן אבק של אמת.
האמת נמצאת בנקודת המפגש בין הרצון שלנו, היהודים, לחיות במדינת ישראל ובין המטרה שלהם למנוע זאת מאיתנו. הדרכים שלהם רבות ומגוונות, ועדיין לא נאמרה המילה האחרונה.
אבו מאזן מעביר מסרים משולשים. לעולם הגדול הוא אומר באנגלית "ידינו מושטת לשלום. אנחנו רוצים רק שלום". ליהודים הנוסח די דומה, אלא שכאן הוא ודובריו מוסיפים דרישות 'קטנות' ממש לא 'מהותיות', נסיגה לקווי 67 וסילוק הישוב היהודי מיהודה ושומרון עד האחרון שבהם. אולם, את החלק החשוב והאמיתי הוא אומר לבני עמו בשפה הערבית. בנוסף לכל מה שהם אומרים באנגלית ובעברית הם מוסיפים עוד פרט קטן כאשר הם מדברים עם בני עם. "זכות השיבה", או במילים אחרות, חיסול מדינת היהודים בארץ ישראל.
כן חברים יקרים. זאת האמת ואיתה אנחנו צריכים להתמודד.
צבא המשׂטינים והשׂונאים מקבל תגבורת שוטפת חיילים והאחרון שגייס את עצמו ואת מדינתו לטובת הפלסטינאים הוא ארדואן ראש ממשלת טורקיה. ארדואן בלבוש מערבי מהודר, מחזיק במשנה אנטישׁמית סדורה שההלכה והמעשה מכוונים לדבר אחד, להחליש ולפגוע בישראל בכל הדרכים. מדהים לראות כיצד האיש הזה עובר משלב לשלב ומחריף את מידת העוינות שלו כלפינו. זה החל בְּדבוֹס שבשוויץ, בהשפלת נשיא המדינה שמעון פרס (שלא התרגש ממנו), המשיך עם ספינת הטרור מרמרה ועכשיו באו"ם. ארדואן מנצל כל במה לקדם את הרצון שלו לשמור על הלהבות המזינות את אש המחלוקת עם ישראל. ככה הוא נהנה מכל העולמות. לערבים הוא מראה שהוא חייל נאמן שלהם ולעולם הוא משדר חוסר שקט המחייב אותם להתעסק איתנו, 'משהו יצא מזה בסופו של דבר', אומר הטורקי הקטן לעצמו. מה יצא? להשם פתרונים.
צעירים חסרי מנוח
קריית שמונה נכנסת לשנת תשע"ב כאשר המצב מעורפל. מחד, הקיץ הזה הביא לעולם דור חדש וצעיר של בני המקום העושים למען עירם. אחרי שנים רבות, רבות מידי, קמו הקיץ צעירים חסרי מנוח ואמרו "יש לנו מה לומר. יש לנו מה להציע". התופעה הזאת בקריית שמונה חדשה. בעשורים האחרונים לא ראינו צעירים שיצאו לרחוב שלא תחת מטריה פוליטית-מפלגתית כלשהי. לא שזה פסול, חלילה. הסדר של הפעולות במקרה הזה חשוב. אם אתה צעיר ויוצא למחות כי הגעת למסקנה שהמצב לא טוב. זה דבר אחד. ואם אתה יוצא למחות כאשר אתה עסקן מפלגתי צעיר, זה דבר שונה.
אלה שיצאו לפעילות ציבורית תוך הזדהות עם מפלגה כזו או אחרת, וגם מפלגה לא פוליטית היא מפלגה, פעלו כאשר אזיקים על ידיהם ועל כושר השיפוט שלהם. הצעירים הללו לא נהנו מחופש אמיתי לחשוב ולפעול למען מה שהם מאמינים בו. יש ויהיו תמיד 'שיקולים נוספים', בכל זאת אתה נמצא במסגרת. אין בזה פסול, אבל כושר הפעולה מוגבל.
זה לא מקרה שחלק מפעילי מחאת האוהלים מסרב לפעול בחסות מפלגתית-פוליטית.
הצעירים של קיץ באו לאוויר העולם מכח הכאב והצירים הקשים שבתוכם הם חיים. סיכוי קטן למצוא עבודה הולמת בקריית שמונה או בסביבה הקרובה, סיכוי אפסי להקים בית איכותי בעיר במחיר סביר, ואם לא היה די בזה אז באה המכה העשירית, מכת סגירת מוסדות התרבות וסתמה את הגולל על התקווה.
עכשיו בפתחה של שנת תשע"ב יש עוד סיכוי יש עוד תקווה למנהיגות צעירה שתעשה למען העיר. וזה הרבה.על אף שהנטייה הטבעית היא להתכנס לתוך עצמך ולדאוג לסביבתך הקרובה, קשה, עד בלתי אפשרי, להישאר אדיש נוכח מה שרוחש בסביבתנו הקרובה, במדינה ואצל שכיננו.
חובה ראשונית לחשבון נפש אמיתי היא התייחסות לעובדות. נהוג לומר שעל עובדות לא מתווכחים, אבל היום לא רק שמתווכחים אלא שקיימת תחרות בין אויבנו מי מסלף את העובדות והאמת יותר. הגענו לרמות שקר שאם אינך שם לב בקלות אתה יכול להשתכנע שמה שאמרו בטלוויזיה היא האמת, על אף שהכל שקר.
ולכן, השנה נצטרך להחליט מה אנחנו מאמצים. את האמת שלנו או את השקרים של אויבנו. הזמן הארוך בו מטפטפים שקרים בנושא הפלסטינאי נותן את אותותיו בחלקים בחברה היהודית. יש כאלה שבאובססיה שלהם לשלום, הם פותחים את ורידיהם וראשיהם לאספקה שוטפת של רעלים מהאינפוזיה של התעמולה הפלסטינאית ועוזריהם בארץ ובעולם. יש כאלה שמתפתים לחשוב שאם השקר מטופטף מאז הקמת המדינה, אז לא יכול שזה שקר. 'נניח', אומרים יפה הנפש, 'נניח שלא הכל שקר, אבל, חלק מזה זו אמת? חלק מהארס והרעל כלפי היהודים ומדינתם אמת', כך הם משננים לעצמם. בכל זאת, אין כאן אבק של אמת.
האמת נמצאת בנקודת המפגש בין הרצון שלנו, היהודים, לחיות במדינת ישראל ובין המטרה שלהם למנוע זאת מאיתנו. הדרכים שלהם רבות ומגוונות, ועדיין לא נאמרה המילה האחרונה.
אבו מאזן מעביר מסרים משולשים. לעולם הגדול הוא אומר באנגלית "ידינו מושטת לשלום. אנחנו רוצים רק שלום". ליהודים הנוסח די דומה, אלא שכאן הוא ודובריו מוסיפים דרישות 'קטנות' ממש לא 'מהותיות', נסיגה לקווי 67 וסילוק הישוב היהודי מיהודה ושומרון עד האחרון שבהם. אולם, את החלק החשוב והאמיתי הוא אומר לבני עמו בשפה הערבית. בנוסף לכל מה שהם אומרים באנגלית ובעברית הם מוסיפים עוד פרט קטן כאשר הם מדברים עם בני עם. "זכות השיבה", או במילים אחרות, חיסול מדינת היהודים בארץ ישראל.
כן חברים יקרים. זאת האמת ואיתה אנחנו צריכים להתמודד.
צבא המשׂטינים והשׂונאים מקבל תגבורת שוטפת חיילים והאחרון שגייס את עצמו ואת מדינתו לטובת הפלסטינאים הוא ארדואן ראש ממשלת טורקיה. ארדואן בלבוש מערבי מהודר, מחזיק במשנה אנטישׁמית סדורה שההלכה והמעשה מכוונים לדבר אחד, להחליש ולפגוע בישראל בכל הדרכים. מדהים לראות כיצד האיש הזה עובר משלב לשלב ומחריף את מידת העוינות שלו כלפינו. זה החל בְּדבוֹס שבשוויץ, בהשפלת נשיא המדינה שמעון פרס (שלא התרגש ממנו), המשיך עם ספינת הטרור מרמרה ועכשיו באו"ם. ארדואן מנצל כל במה לקדם את הרצון שלו לשמור על הלהבות המזינות את אש המחלוקת עם ישראל. ככה הוא נהנה מכל העולמות. לערבים הוא מראה שהוא חייל נאמן שלהם ולעולם הוא משדר חוסר שקט המחייב אותם להתעסק איתנו, 'משהו יצא מזה בסופו של דבר', אומר הטורקי הקטן לעצמו. מה יצא? להשם פתרונים.
צעירים חסרי מנוח
קריית שמונה נכנסת לשנת תשע"ב כאשר המצב מעורפל. מחד, הקיץ הזה הביא לעולם דור חדש וצעיר של בני המקום העושים למען עירם. אחרי שנים רבות, רבות מידי, קמו הקיץ צעירים חסרי מנוח ואמרו "יש לנו מה לומר. יש לנו מה להציע". התופעה הזאת בקריית שמונה חדשה. בעשורים האחרונים לא ראינו צעירים שיצאו לרחוב שלא תחת מטריה פוליטית-מפלגתית כלשהי. לא שזה פסול, חלילה. הסדר של הפעולות במקרה הזה חשוב. אם אתה צעיר ויוצא למחות כי הגעת למסקנה שהמצב לא טוב. זה דבר אחד. ואם אתה יוצא למחות כאשר אתה עסקן מפלגתי צעיר, זה דבר שונה.
אלה שיצאו לפעילות ציבורית תוך הזדהות עם מפלגה כזו או אחרת, וגם מפלגה לא פוליטית היא מפלגה, פעלו כאשר אזיקים על ידיהם ועל כושר השיפוט שלהם. הצעירים הללו לא נהנו מחופש אמיתי לחשוב ולפעול למען מה שהם מאמינים בו. יש ויהיו תמיד 'שיקולים נוספים', בכל זאת אתה נמצא במסגרת. אין בזה פסול, אבל כושר הפעולה מוגבל.
זה לא מקרה שחלק מפעילי מחאת האוהלים מסרב לפעול בחסות מפלגתית-פוליטית.
הצעירים של קיץ באו לאוויר העולם מכח הכאב והצירים הקשים שבתוכם הם חיים. סיכוי קטן למצוא עבודה הולמת בקריית שמונה או בסביבה הקרובה, סיכוי אפסי להקים בית איכותי בעיר במחיר סביר, ואם לא היה די בזה אז באה המכה העשירית, מכת סגירת מוסדות התרבות וסתמה את הגולל על התקווה.
עכשיו בפתחה של שנת תשע"ב יש עוד סיכוי יש עוד תקווה למנהיגות צעירה שתעשה למען העיר. וזה הרבה.
