לפני כמה חודשים הגיעה לביתם של משפחת ישראלי חיילת צעירה ויפה. החיילת עמדה נרגשת בדלת הכניסה, מחכה שהדלת תיפתח. פלורה בדיוק שבה לביתה, ועוד לפני שהיא זיהתה מי זו ניצבת בפתח ביתה, החיילת רצה לקראתה, נפלה אל תוך זרועותיה, חיבקה אותה חיבוק אוהב.
מתברר, שהחיילת הכירה את פלורה ב"מרכז קשר", עוד כשהייתה ילדה קטנה. בית משפט פסק שרק שם היא תוכל לפגוש את אביה הביולוגי, וזאת עקב מערכת גירושים קשה ומכוערת בין ההורים. בשעות המעטות שהוקצו למפגש בין הילדה והאב, פלורה הייתה שותפה כמתנדבת. הרגעים ההם של התייחסותה האימהית לילדה הקטנה, הליטוף, הרוך והאמפתיה של פלורה לא נשכחו מליבה של הילדה גם שנים אח"כ. היא חזרה אליה, פשוט כדי להגיד לה תודה.
לפני 14 שנים התחילה פלורה להתנדב ב"מרכז קשר". את המרכז מטעם אגף הרווחה מנהל ברגישות רבה כיום העו"ס יצחק בלדב. מרכז קשר הורים-ילדים זו מסגרת המשרתת משפחות מקריית שמונה והאזור במקרים של פרידה, גירושין ואלימות במשפחה, ושל ילדים הגדלים במשפחות אומנה עם הוריהם הביולוגים.
עיקר ההפניות מערכאות משפטיות המתנהלות בדלתיים סגורות, עובדים סוציאליים לחוק סדרי דין ולחוק הנוער ועובדי משפחה- כפועל יוצא מכך המידע על המשפחות המופנות נשמר בחדרי חדרים.
כבר לפני 30 שנים, התחילה פלורה להתנדב עוד כשהייתה אמא צעירה. במשך שנים רבות היא הייתה מגיעה לבית חולים צפת מגישה תה לחולים, תומכת ומשמשת אוזן קשבת למשפחות דרך י.ע.ל. לצד ההתנדבות ביד עזר לחולה היא התנדבה בביטוח לאומי, מזנון החיילים וכאמור ב"מרכז קשר". הרגישות והחמלה שבה התחילה כבר כשעבדה בתוכנית העשרה לזוגות צעירים. היא הגיעה במשך שנים אל בתיהם של זוגות צעירים ולימדה אותם אייך לבנות פאזל עם ילדיהם, לעודד ילד לסחוט תפוז כדי לפתח עצמאות. "היו פעמים שהייתי מגיעה אל בתים שבהם לא מצאתי תפוז אחד, בגלל מצבם הכלכלי הקשה. הייתי מביאה איתי מהבית" היא נזכרת "ובלילות פשוט הייתי בוכה, הדלות והעוני זה משהו שלא ניתן להשלים איתו".
את הנתינה היא ינקה מאימה מזל ז"ל, שהייתה אחות מיילדת באספהאן שבפרס. האם הייתה מגיעה אל בתיהם של נשים שכרעו ללדת, מהעניים היא סירבה לקחת כסף. השבוע בביתם מראה לי פלורה את התעודות ומכתבי התודה של האם.
"רק אחרי מותה גילנו את כל התעודות ומכתבי ההערכה. אמא סירבה לספר על עצמה, כל חייה היא התנהלה בצניעות ובפשטות", מספרת פלורה על המקום שממנו ינקה את פעילות החסד.
וזה אולי מסביר משהו על האופי הצנוע של פלורה ואברהם. בעבר, כשפניתי אליהם בבקשה לכתוב את סיפורם הם סירבו בביישנות. "ישנם אנשים רבים וטובים, תכתוב עליהם", הייתה אז תשובתם.
זכיתי במפעל הפיס
את אברהם הכירה פלורה כשהייתה בת שש-עשרה. היא עלתה עם הוריה מפרס והתגוררה אז במושב צרופה. אברהם שהיה בן עשרים ושלוש הגיע לביקור אצל קרובי משפחתו. הסבא של פלורה, הינו האח של הסבתא של אברהם. "מהרגע הראשון שראיתי אותה, ליבי יצא אליה", הוא אומר ושולח אליה מבט חם ואוהב בעיניו הירוקות, כאילו לא חלפו להם יותר מארבעים שנה, מאותו היום שנפגשו לראשונה. אחרי שהוריו ביקשו את ידה הם התארסו, את טקס הנישואין בשנת 1964 הם כבר ערכו, בקריית שמונה באולם הספורט שמול בית ספר "דנציגר".
"זכיתי במפעל הפיס" אומר אברהם "כשיש לך אישה מיוחדת כפלורה, ילדים טובים ונכדים שרצים אליך, אין פרס גדול מזה".
הם הורים לחמישה ילדים טובים ומסורים. ראובן הבכור נשוי לדליה והם גרים בראש-פינה. אורלי נשואה לאיציק פרידמן והם גרים בשכנות לביתם. ציונה נשואה לישראל, הם שבו לא מזמן לקריית שמונה, אחרי תקופה שבה התגוררו בטירת הכרמל. ליאת שנשואה לבני, בנם של ישראלים שהיגרו לארצות הברית, גם הם גרים שם בינתיים. ובת הזקונים נירית שגרה בתל- אביב ועבדה במשך כמה שנים כאו-פייר בביתה של הזמרת המצליחה ריטה.
אברהם עלה בגיל 13 עם הוריו מאספהאן שבפרס. ההורים שהגיעו לחלסה עלו יחד עם חמישה ילדים ובישראל נולדו עוד שישה אחים נוספים. "הייתי יחד עם ההורים שלך באותה טיסה מפרס" הוא מפתיע אותי. ציונה אחותו נהרגה בתאונת דרכים כשהייתה בת 17 ולכן הם קראו לבתם השלישית ציונה.
מלבד שני אחים שאינם מתגוררים בקריית-שמונה כל יתר שמונת האחים קבעו את מקום מושבם כאן בעיר. נעמה שמיאן, רחל בירותי, משה ישראלי, אבנר ישראלי, תמי חוסרבי, דני ישראלי, אורה ישראלי. משפחות חמות שורשיות שמוסיפות גאווה רבה לקריית-שמונה.
האוטובוס הצהוב
הדבר שהכי נצרב בזיכרון לגבי אברהם זה האוטובוס הצהוב, שעליו נהג במשך 37 שנים עד שפרש לפנסיה. את התלמידים שהסיע במשך שנים רבות תמיד הוא היה מקבל בחיוך, נהג אדיב כזה שקשוב לנוסעים ולצורכיהם. במסגרת עבודתו כנהג במועצה האזורית "גליל עליון" הוחלט במועצה להיפגש אחת לשבוע עם החניכים מבית הספר "יחד בגליל" שממוקם בקיבוץ מחניים. מדובר על בית שבו מתגוררים צעירים ומבוגרים הסובלים מפיגור ואוטיזם, חלקם מרותקים לכיסאות גלגלים, אחרים סובלים מנכויות שונות. מה שהתחיל כמפגש שבועי לפני 12 שנים שבו כל הנהגים אירחו את החניכים סביב קפה ועוגה, נמשך גם אחרי שאברהם פרש לפנסיה. פעם בשבוע חניכי "יחד" מגיעים למועצה להיפגש איתו בלבד. אם בעבר המפגש היה עם כל הנהגים הרי שכבר כמה שנים נפשו נקשרה בנפשם של החניכים וכעת הוא וגם הם לא מוותרים על המפגש. "לראות את אברהם יחד עם החניכים שחלקם על כיסאות גלגלים שוטפים יחד את האוטובוס", סיפרה לי מירי גלוזמן "אין דבר מרגש מזה". גלוזמן עו"סית ותיקה שפרשה לפנסיה לא מזמן ניהלה במסירות רבה במשך שנים את "מרכז קשר" והיא מלאת הערכה לזוג ישראלי על עשייתם המבורכת למען הקהילה.
פעם בחודש אברהם גם לוקח אותם לטיול בשוק העירוני בקריית שמונה. יחד הם מסיירים בין הדוכנים, אלה רגעים קסומים שממלאים את החניכים באושר.
"לפעמים, אני חושב ביני לבין עצמי" משתף אותי אברהם בהרהורי ליבו "אחרי שאני ניפרד מהחברים מ"יחד", איזה מצבים ועם מה אנשים צריכים להתמודד. ברגעים כאלה אני חושב שגורלי שפר עלי, אני מאושר ומברך על כל מה שיש לי".
אחרית דבר
אחרי שנפרדתי מהזוג המקסים ישראלי, מצאתי את עצמי תוהה על משמעות המילה אושר. נזכרתי ב"נסיך הקטן" ספר שנכתב לילדים אבל בעצם הוא מיועד דווקא למבוגרים. ספר עם תובנות עמוקות ומפתיעות על החיים והאהבה. במסעו של הנסיך הקטן מכוכבו אל כדור הארץ הוא משתף את הטיס באהבתו לשושנה שלו. וכך הוא אומר לו "אם מישהו אוהב פרח, שבכל מיליוני הכוכבים יש רק אחד כמוהו, די לו להסתכל בכוכבים והוא כבר מאושר…
המשפחה בהרכב מלא
