בשביל כבוד צריך לעבוד, קשה
השבוע העניקה קריית שמונה אזרחות כבוד לראש הממשלה. ידיעה יפה וחשובה, ובכך יישמה החלטהשל מועצת העיר מלפני כשנתיים.
כתבה נרחבת בנושא, בהמשך.
כאן אני מבקש לרדת למהות הדברים ולא להיות שבוי בד' אמות האירוע.
כדי להתייחס בכנות ובהגינות לראש הממשלה אנחנו צריכים לאפס מספר פרמטרים ולהתאימם לימים אלו, 2014.
אם בעבר הייתה קיימת רגישות מיוחדת לכל מה שקשור לאדם ולחברה בישראל, הרי שהיום העניין הזה נשחק עד דק. בעבר די היה בפגיעה של חייל ב'אי שם' כדי שיבטלו אירוע משפחתי כמו בר מצווה או חתונה. היום?! לא נכתוב את זה מפאת כבודנו.
בעבר לא היו משפחות אשר לא הייתה להם קורת גג, מלבוש חם ומזון לקיום. היום?! אנשים מתים ברחובות, כפשוטו, ולאף אחד זה לא מזיז.
מדוע אני מציין את העובדות הללו? מסיבה אחת ויחידה. כדי להזכיר לכל שופטי השדה ובתי הדין העממים שהכל יחסי בחיים, ובטח החיים עצמם.
…עכשיו לענייננו. כאשר קריית שמונה הייתה ישוב ספר פריפריאלי תחת אש תופת במשך שלושים ושתיים שנים, היא קיבלה סכומי עתק. חלק מהכספים היו 'דמי שתיקה' לפוליטיקאים שלא 'יבלבלו את המוח' לממשלות השונות. חלק, ויש אומרים רוב הכספים לא הוצאו עבור מה שהם יועדו, פיתוח ושגשוגה של קריית שמונה.
היום, מדינה שלמה נמצאת תחת הגדרות של כאב וצער, ולאו דווקא בנושא הביטחוני. יש ישובים רבים הנופלים תחת הגדרת ה'כאב והצער'. גם תושבים קשיי יום וגם נתונים לחסדי החמאס וארגוני הטרור. יותר ויותר ישובים מושיטים את היד לקופה הציבורית ומשרד הרווחה, הביטוח הלאומי ועמותות החסד, ובאמצע השוט של בג"צ.
אם בעבר די היה בהוראה של בעל תפקיד, נגיד שר או ראש ממשלה כדי להעדיף ישוב זה או אחר, הרי שהיום, וטוב שכך, יש מינהל תקין ופרוצדורות נוקשות.
ראש ממשלה שרוצה להיטיב עם ישוב כזה או אחר חייב לעבור דרך חתחתים לא פשוטה, ועדיין ספק אם הוא יממש חלק מרצונו.
…ראש הממשלה בנימין נתניהו פועל בחזית פנימית כמעט בלתי אפשרית. כל החלטה, כל מחשבה ורצון להיטיב איתנו נבחן בארבעה זוגות עיניים ובג"צ. בתנאים אלה קשה עד בלתי אפשרי לבודד ישוב או קהילה כמו קריית שמונה, ולתת לה את מה שמגיע לה על פי כללי הצדק הטבעי.
היום הבעיה היא לא להחליט, הבעיה היא ליישם את ההחלטות, ושוב בג"צ, עמותות …ארגונים ושוב בג"צ.
מי שאומר שבעיותיה של קריית שמונה נפתרו, טועה ומטעה. מי שאומר שכל ההבטחות שניתנו לעיר במהלך השנים קיומו, טועה ומטעה.
לצד מה שקיבלה העיר, יש עדיין שורה ארוכה מאוד של נושאים שהממשלה לא פתרה.
– נושא התעסוקה. לא נראה שזה הולך להיפתר בעתיד הנראה לעין. זהו הנושא הכי קריטי מבחינתה של קריית שמנה וכל עוד הוא לא ייפתר, לא משנה אם יהיו דירות (שאין).
כל עוד בריאותם של תושבי קריית שמונה והאזור לא תזכה להתייחסות ברמה ובנגישות כמו שיש במרכז הארץ, לא יעזור אם ישבתו בהדסה או לא ישבתו.
קריית שמונה חייבת והתנאי החשוב היא התעסוקה.
כאן, בנושא הזה, אנחנו מצפים מראש הממשלה לרתום את המשרדים הרלבנטיים לעגלת העשייה ולממש הנחות למעונות היום לאימהות עובדות, לבטל את האגרות היקרות שהתושבים נאלצים לשלם עבור שירותי בריאות בחדר המיון ומד"א, לטרטור לצפת על כל פיפס, להפנות עבודות לכל המפעלים כדי שלא יתמוטטו (סלטקס), לקלוט אנשי חינוך במוסדות החינוך, להקל בתשלומי יוקר המחיה הכוללים הנחות ראויות בארנונה המשתוללת ועוד.
פעולות בכיוון הזה יאותתו גם לספקנים שממשלת ישראל והעומד בראשה מתרגמים מילים ומחשבות טובות למעשים טובים יותר.
ואז, לא יהיה צורך לכתוב עוד טור מהסוג הזה.
התקשורת 'העלימה' את דוד לוי
שימו לב לשיטות העבודה של התקשורת הארצית בבחירת נשיא המדינה.
אחרי שהמועמדים השונים הציעו את מועמדותם או הוצעו על ידי אחרים, התקשורת נכנסה לפעולה.
המועמדים המועדפים על התקשורת (כן, יש דבר כזה) פרופ' דן שכטמן זוכה פרס נובל והשופטת ביהמ"ש העליון לשעבר דליה דורנר נמצאים בבליץ תקשורתי ברוב אמצעי התקשורת ותוכניות האקטואליה.
אינך יכול לפספס אותם, גם אם תתאמץ.
מדובר במסע יח"צני לא מוסווה ולא מובלע, אשכרה משתינים מהמקפצה.
ורק מועמד אחד הועלם, דוד לוי שמו.
נראה שהאליטות החליטו שגם את המעט הזה, התפקיד המסמל את העם ושייך לו, הם החליטו לגזול לעצמם. והמפחיד הוא שהם עוד עלולים להצליח.
אצל דוד לוי זה מחייל אל חייל.
אצל דורנר זה נשמע מ'מגדל שן למגדל שן'.
זיקוקים
הנה, העובדה שהחזק מנצח ולא הצודק, קיבלה (שוב) אימות.
עובדי הדסה השיגו יותר ממה שהם ביקשו בעקבות הקטסטרופה הניהולית, ועוד כמוסד פרטי. כן, פרטי, איך שלא תהנדסו את זה.
ואנחנו?! נמשיך לשלם אגרות אסטרונומיות עבור הזכות לקבל טיפול רפואי בחדר המיון הקדמי, נמשיך לסכן את חיינו ונמשיך לצפות בחוסר הצדק שהמדינה אחראית לה.
יש עדיין תושבים שלא כיילו את השעון הפוליטי שלהם, ומשוכנעים שמערכת הבחירות לא הסתיימה.
חברים וחברות. זהו, זה נגמר לפני ארבעה חודשים.
להיות נגד בשביל להיות נגד, נראה מעט לא לעניין.
אם אי אפשר להתאפק כל הזמן, לפחות להתאפק ביום חגה של העיר, כי המחר בכל מקרה יגיע ועדיף שיבוא עם תקווה ולא עם פצעי העבר.
אח שלי כמוני, לא חריג
המקרה בו ירו באקדח לעבר בית של דיירים חריגים בצהלה, הכעיס וקומם אותי כמו רבים אחרים.
העובדה שיש בני אדם שהגיעו לכאן מאותו מקום, רק שונים מעט, ואינם יכולים להתגורר בבית משלהם בכל מקום שירצו, מרתיחה.
בכלל, זה שבני אדם לוקחים את תפקיד האלוקים לעצמם ופועלים נגד בני אדם אחרים, מקוממת ומכעיסה.
בצלם נברא אדם, זה מה שצריך להנחות אותנו, את כולנו באשר אנחנו.
היום מדובר באנשים חריגים, מחר יהיה מדובר במשהו אחר שהאדם ימציא.
