את הרוח שזרע בועז סופר (סמנכ"ל רשות המיסים, לשעבר) בוועדה לשינוי מפת הנחות מס הכנסה במדינה, קוצר שר האוצר יאיר לפיד בסוּפה היום.
במלחמה הזאת אנחנו עלולים להפסיד, לא בגלל שאנחנו לא צודקים או שההטבה לא מגיעה לנו בדין, אלא בגלל השינוי המהותי שעבר על החברה הישראלית מאז 31.12.1968 (היום בו נורה מטח הקטיושות הראשון לעבר קריית שמונה).
שנת '68 הייתה שנה של אופוריה שאחרי מלחמת ששת הימים, ומיד אחרי המיתון הגדול שהיה בארץ.
עם ישראל חגג את שני האירועים הללו והיה מוכן שאיזשהו ישוב אי שם בצפון הארץ ישלם את המחיר הביטחוני, ובלבד שמדינת תל אביב תמשיך בשיגרת חייה. זה היה מעין הסכם לא כתוב, ומי שחי אז, מבין על מה אני מדבר.
משך שלושים ושתיים שנים חיינו בעיר מוכת קטיושות, אנשים התחתנו, הקימו בית, ילדו ילדים ויצאו בוקר בוקר לעמל יומם.
והמדינה המשיכה בשיגרת חייה.
הדיסקוטקים המשיכו להיות אפופי עשן סיגריות וחומרים כימיים מהולים באדי אלכוהול, חופי הים התיכון כוסו בפיסות ביקיני ותיירים אניני טעם שמש ובחורות ישראליות, ורק בקריית שמונה ליווינו חברים בדרכם האחרונה.
ראשי ממשלות, שרים וח"כים עלו לרגל לעיר מוכת הקטיושות, שיחררו הצהרה בומבסטית ובלתי מחייבת לנוכח המצלמות והמיקרופונים, עלו לרכב השרד ועד איילת השחר שכחו אותנו.
ורק אנחנו בני ובנות העיר הגענו לבית הספר טרוטי עיניים ונדרשנו לעמוד במבחני הבגרות התובעניים ללא הנחות.
עם ישראל המשיך לטוס לחו"ל בשלושים ושניים הקיצים הנפלאים של המדינה הזאת, ולחזור הביתה במסלול הירוק, ורק בקריית שמונה התלבטו אם לישון עוד לילה בחדר הביטחון, במעבר, או במקלט המרוחק מהבית.
…כן חברים. מדינת ישראל של שנת שישים ושמונה לא השתנתה, זה אנחנו שהשתנינו. זה לא שלתל אביביים נפל האסימון, זה אנחנו שטבענו בבעיות הכלכליות, החברתיות, המדיניות, ובסתם אטימות של מי שאמור היה להיות האבא והאימא שלנו בכנסת ובממשלה.
פתאום, מחפשים 'צדק' בבג"צ, פתאום מגלים נדיבות לב כלפי כולם, פתאום אותו בג"צ נזעק 'לתקן' עוול כלפי מי שלא נעשה לו עוול, ועושה עוול רק למי ששילם בפגיעה בבריאותו, ברכושו ובחייו משך שלושים ושתיים שנים. בנו תושבי קריית שמונה.
מדינת ישראל 2014. קריית שמונה 1968.
אדוני השר-רב פירון תתעורר
אם שר החינוך לא ינקוט בפעולות דרסטיות בחינוך ואכיפה בתוך מערכת החינוך, רצח ואונס בתוך הכיתות, הוא עניין של זמן & 'תשתיק' את המוזות וצא ל'מלחמה', אנחנו איתך
לימדו אותנו שהכל מתחיל בחינוך, זוכרים?!
אז זהו, שלא!
למסקנה האומללה הזאת הגעתי, בכאב ובצער, אחרי סדרת מעשי האלימות, הפיזית והמינית שה'שחקנים' הראשיים בה הם תלמידים ומורים.
הגעתי למסקנה שהסלחנות שאנו נוהגים כלפי מערכת החינוך חוזרת אלינו בבומרנג ופוגעת בנו כחברה וכיחידים.
אני זוכר לפני שנים כאשר היינו קוראים ידיעה על אלימות מהסוג שעוברת עלינו בארצות הברית, לא הייתי מאמין שזה אמיתי, ככה פשוט.
והיום?! לא כל שני וחמישי, אלא, לא עובר יום ללא ידיעת אלימות (קשה). השבוע חטפנו שתי ידיעות כאלה יום אחרי יום. ראשית, מעשי האונס של נערים (העו"ד ברוב חוצפתה העזה לומר ש'מדובר בנערים בני טובים) בילדה צעירה. לא חלפה יממה, ושני מורים ממרכז הארץ נעצרים בחשד לשידול נער בן ארבע עשרה לקיום יחסי מין…
נכון שמערכת החינוך כמו צה"ל משקפים את החברה, אולם בניגוד לצה"ל בה מדובר במערכת צבאית עם אנשים בוגרים, מערכת החינוך אמונה 'לייצר' אזרחים ואנשים. התקלות החוזרות ונשנות במערכת החינוך מעידות על משהו רקוב קודם כל בחברה שלנו.
חלק מהאשמה למה שקורה, מעבר ל'שחקנים' הראשיים, אלו המעורבים במעשי האלימות, נופלת על ראשי המערכת, משרד החינוך והעומדים בראשו, השר והמנכ"לית.
התגובות המכובסות והמהוקצעות שהם ודובריהם משחררים רק מחמירים את המצב כי הם מעידים שהחבורה הנכבדה הזאת לא מודעת לגודל האסון שהם חלק ממנו.
העובדה שמעשי האלימות הפכו לתכופים כל כך, מחייבת את שר החינוך לעבור למצב של מתקפה ולא להמשיך בדיבור יפה שאינו מובן בהקשר הזה.
הייתי מצפה משר החינוך הרב שי פירון שינער את האבק מעל החוכמה היהודית בה הוא מצויד ויקח את שבט החינוך וההוראה לידיו, ויורה למערכת להיכן היא צריכה לצעוד מעכשיו והלאה.
על השר לנקוט בפעולות לא שגרתיות ואולי לא 'חינוכיות' ולערב במשימה גורמי אכיפה מקצועיים יותר, משטרה.
לא יתכן שבתוך מערכת החינוך יתרחשו מעשים שחלקם מביאים לפגיעות אנושות או למוות במי שנמצאים תחת אחריותה של המערכת, וראשי המערכת יסתפקו בפתרונות שעיקרם מלל שחוק.
שר החינוך הנוכחי בא למשרד החינוך מהכיתה, מחדר המנהל ומחצר בית הספר, והוא יודע בדיוק מה קורה ומה צריך היה לקרות.
אי אפשר לומר על שר החינוך הרב פירון שהוא לא ידידותי למערכת, ההיפך הוא הנכון. השר מאוד-מאוד ידידותי, ובמצב שבו נמצאת המערכת, זה ממש לא ידידותי מצידו להמשיך ולנהוג בידידות כלפיה.
המזל משחק לעת עתה תפקיד מרכזי במערכות שלפנינו, אבל מזל כידוע, נעלם כמו שהוא בא. ולכן, על שר החינוך להכריז על מצב חירום במערכת החינוך, לבטל (כן לבטל) שיעורים שונים ובמקומם לטפל באלימות המרימה ראש ומאיימת להפוך את חצרות בתי הספר לעוד זירה של פחד וחוסר אונים אצל התלמידים, המורים ושר החינוך.
דמעות תנין
אחד הדברים השנואים עלי, זה לשפוט אחרים.
השבוע נודע שבנו של ראש הממשלה, יאיר 'יוצא' עם גויה.
הידיעה לכשעצמה היא תעתיק של אלפי מקרים כאלה, בקרב יהודים ויהודיות אשר בוחרים 'חבר' שאינו יהודי.
אקדים ואומר שתופעת ההתבוללות היא קשה, ובעיקר כואבת, כאשר אתה מבין שאנשים ונשים מבני עמך 'מתאדים' לדת אחרת, ואתה מאבד אחים ואחיות.
…הכאב הזה הוחצן על ידי מספר פוליטיקאים מעל כל במה אפשרית, ומרוב דאגתם לעתידו של יאיר נתניהו, הם שפכו את דמם של הוריו שרה ובנימין.
אחד הבולטים שבהם מחזיק בתואר רב והוא ראש מפלגה חרדית, וגם באופוזיציה לראש הממשלה. חוסר הכנות בכאבו של האיש היה הדבר הכי בולט ב'דאגתו' לשושלת נתניהו והעם היהודי.
יש בלבי חשש כבד שההתנפלות על יאיר נתניהו השיגה תוצאה הפוכה ממה שכביכול רצו להשיג, תגובת הדווקא המוכרת אצל צעירים-ישראלים-יהודים במצבים שתוקפים אותם.
אני מכיר רבנים שבמקרים כאלה הם אומרים משפט או שניים כמו "שבעזרת השם יחזור בו מן הדרך הזאת" או בגרסה החרדית "שיחזור בתשובה, בע"ה", לא מקללים, לא מטיפים, לא שופטים ולא שופכים את דמם של אחרים.
הפעם, הדברים כואבים יותר משהם מרגיזים, ובמקרה של הרב-פוליטיקאי, הם גם כואבים וגם מרגיזים.
נותן, בוכים, לא נותן בוכים
תראו כמה אנחנו כפויי טובה כלפי שמים.
לפני חודש המדינה שותקה עקב סערות, הצפות ושלג.
אני בטוח שהשפע שירד מלמעלה היה לטובה, ומשהו השתבש כאן על הארץ. תוך שבוע ירדו גשמים של רבע עונה ומילאו את הנחלים ואת הכנרת ושיפרו את מאזן המים של מדינת ישראל.
…במקום לומר תודה, מדינה שלמה יללה, בכתה, תבעה את חברת החשמל, ביקרה את הממשלה ואת צה"ל, את מכבי האש ואת מד"א, בקיצור, כפיות טובה במיטבה.
…השבוע התבשרנו שזה למעלה ממאה וארבעים (140) שנים, שחודש ינואר לא היה כל-כך יבש.
לך תבין את הבן אדם, אבא.
התקיעה עלינו
השבוע נסעו יותר ממחצית מחברי הכנסת לפולין, לטקסים לציון יום השואה הבינלאומי.
היעדרותם של כל-כך הרבה ח"כים הורגשה היטב.
מספרם של הקטטות ירד פלאים, תחנות הרדיו והטלוויזיה נאלצו למחזר תוכניות מחוסר חומרים טריים שהח"כים דואגים לספק להם בשיגרה, ובקיצור, היה שקט והאוויר התקשורתי היה צח מתמיד.
בתום הטקסים התברר לח"כנו שלא יוכלו לשוב לארץ בגלל …תקלה טכנית באחד המטוסים.
תודו שגם אתם התפללתם בסתר ליבכם שהתקלה תימשך והח"כים יישארו עוד כמה שעות הרחק מהבית בקור הפולני, ונזכה לעוד כמה שעות של חסד, בלעדיהם.
המשפחה שלנו
ואי אפשר בלי 'יום המשפחה'.
נכון ש'יום המשפחה' אינו מופיע בתורה והוא סוג של מוטציה, של 'יום האֵם', שעליו גדלנו.
'יום המשפחה' היא סיבה למסיבה שמחה על עניין חשוב באמת.
אין ולא יהיה מקום חם, מחבק, מבין, מושיט כתף ויד כמו המשפחה.
המשפחה היא הבית, המקלט, העוגן והמגדלור במים סוערים.
היא המקום שתמיד כיף לחזור אליו, אל הטעמים, הריחות, החוויות והזיכרונות.
משפחה היא בית שביר שצריך לשמור עליו, היא קרן אור ביום אפל ותקווה בלילה חשוך.
המשפחה זה אתה ואני, זה הוא והיא, זה אנחנו.
משפחה זה מה שנותר לנו בסוף כל הקיצים, ממש בסוף.
כי משפחה זה מאז ולתמיד.
קיום הסכמים במזרח התיכון
השבוע הייתה צריכה להסתיים השמדת הנשק הכימי של סוריה בהתאם ל'הסכם' שנחתם עם המעצמות והאיחוד האירופי.
כזכור, ההסכם נחתם אחרי שנשיא ארה"ב לא עמד בהתחייבותו שאם שאסד ישתמש בנשק כימי כלפי תושביו, הוא, אובמה יתקוף.
אובמה לא תקף ולא יתקוף, אסד השתמש ומשתמש בנשק כימי ועד עכשיו הושמדו רק 5% (חמישה אחוז).
מזרח תיכון חדש…
