האסון בכרמל בו מצאו את מותם ארבעים ושניים בני אדם חפים מפשע וחמישה מיליון עצים, יכול היה להימנע אילו התקשורת הישראלית הייתה ממלאת את תפקידה ביושר, בהגינות וללא משוא פנים. נראה שזו דרישה גדולה מאוד מהתקשורת שתנהג גם ביושר, גם בהגינות וללא משוא פנים. המימרה "האסון היה כתוב על הקיר", קיבלה משמעות חדשה. אם עד יום חמישי לפני הצהרים האסון היה כתוב בגיר הרי שמיום חמישי בצהרים המילים נכתבו באש.
מדוע לתקשורת יש חלק באי מניעת האסון בכרמל?
ראשית, בגלל מה שהיא לא עשתה. לא נרחיק עם עדותנו לשנת אלף תשע מאות שישים וארבע כאשר מבקר המדינה בימים ההם היה יצחק ארנסט נבנצל (11.12.1961 עד 10.12.1981), שכתב על המחדל הבסיסי הנובע מצורת הארגון והאחריות על שירותי הכיבוי בישראל, שהם לדעתו אֵם כל הצרות בתפקוד של הכבאים ושירותי הכבאות. נזכיר רק את הדו"ח החמור של המבקר הנוכחי מיכה לינדנשטראוס אחרי מלחמת לבנון השנייה. המסקנות של המבקר היו חד משמעיות והיה צריך להוציא אותם לפועל. מי שחיכה שהפוליטיקאים יעשו את העבודה מרצונם החופשי, התבדה. התקשורת הישראלית הייתה חייבת לִלְפּות בחוזקה באבריהם הרגישים של הפוליטיקאים, החל מראש הממשלה וכלה בשר הפנים, ולאלץ אותם לתקן את הטעון תיקון, והיה המון מה לתקן. התקשורת הישראלית חשה זה שנים שהיא מורמת מהעם ומחוקי מדינת ישראל והיא, ורק היא תקבע מה חשוב ובמה צריך לעסוק. והחמור מכך, שממש במקביל היא שכחה את המימרה ש"התקשורת היא כלב השמירה של הדמוקרטיה". חופש העיתונות הוא מקודש רק כאשר העיתונות חפה מכל שיקול זר בעבודתה. אי אפשר לומר את הדברים הללו על חלק גדול מהעוסקים בעיתונות במדינת ישראל. סוד גלוי ושחוק הוא סדר היום של עיתונאי ישראל ברובם. מעצבי דעת הקהל בקרב העיתונאים והעורכים, צבועה בצבעים עזים של פוליטיקה (נגד התנחלויות. נגד ימין-יהודי-ציוני) ובצבעים עזים אך סמויים מהעין של הון ושלטון. די להעיף מבט בפניהם של הבכירים בעיתונאי ועורכי החדשות בשלל הערוצים והעיתונים, לשמוע ולקרוא את מה שהם כותבים, כדי להבין שאותם ממש לא מעניינים אסונות דוגמת האסון בכרמל. תוסיפו לכך את עצלנותו של העיתונאי המצוי (לא חופר, לא מחפש, מחכה שיח"צנים ודוברים יאכילו אותו בידיעות ובפרשנויות), והנה המתכון הקטלני. לא זוכר עיתון או עיתונאי שהקדישו לדו"חות מבקר המדינה בנושא שירותי הכבאות מאמרי מערכת, כתבות מרכזיות או פרשנויות מלומדות ועקביות ומתמשכות. כותבים, מפרסמים ושוכחים. התסכול גדול לנוכח העובדה שהעיתונות הוכיחה שאם היא רוצה, היא מסוגלת ללוות נושאים לאורך ימים, חודשים ואפילו שנים. מעל עשר שנים(!) לא ירד עניינו של השר דרעי מהכותרות. עשר שנים(!) לא יורד עניינו של השר ליברמן מהחדשות, והיד עוד נטויה. ושלא אובן לא נכון, איני נוקט עמדה שיפוטית כלפי השניים, את זה עשה ויעשה בית המשפט, רק מציין את ההתייחסות של התקשורת לנושאים הללו.
אילו התקשורת הייתה מקדישה עשירית זמן אוויר ושטח בעיתונים מהזמן שהקדישה לאסון הכרמל בזמן אמת, ייתכן והייתה מצליחה להניע את הפוליטיקאים הציניים לעשות משהו למימוש המסקנות שבדו"ח המבקר ובכך אולי למנוע את האסון.
התקשורת הישראלית מזכירה ילד קטן שנתפס בקלקלתו. הוא מיד מתגונן ומנסה להרחיק מעליו כל אשמה. כך גם נהגה התקשורת מיד עם פרוץ האסון. העמידה מצלמות ומיקרופונים באזור האסון וצילמה וצילמה והעבירה חומרים ומאות שעות של דיווחים שלא היה בהם עניין מעבר לסיפוק צורך מציצני וחדירה אל מתחת לעורם של בני אדם שאסון כבד פקד אותם והם הופכים להיות חומר בעירה למדורת התקשורת, שלא מילאה את תפקידה כשהיה צריך אותה. אז אנא, במקום לצאת למסע צייד ושיסוי, טלו קורה מבין עיניכם ועשו חשבון נפש. מי יודע, אולי בעתיד התקשורת תמנע את האסון הבא…
