בכוחותיך האחרונים אתה מנסה להיזכר היכך אתה חי בשוויץ, בטיול בנפאל או בישראל של שנת 2011 שעל סדר יומה מצויים עוד מספר נושאים שוליים ולא קיומיים כמו למשל מצבו של צה"ל ומוכנותו על כל מקרה (כיפור היה לפני שבוע).
דווקא בגלל שאני חושב שהבעיות החברתיות חשובות לא פחות מענייני הביטחון, אני מביא את הדוגמא הזאת. ונציין מיד, לא חל שום שינוי בהתייחסותי למאבק החברתי ולמטרותיו. המטרות היו ונותרו חשובות וראויות.
אבל, גם צריך לשאול שאלות ולא ליגעות כעגלים בתוך המקהלה המתוזמנת של מובילי המאבק, ועל כל מה שהם אומרים ועושים לומר 'אמן'. הדברים מכוונים גם לתקשורת.
בגידתה של התקשורת (העיתונות) בתפקידה הולכת והופכת לכתב אישום נגדה. כמעט ואין שאלות, ומי שהעז לשאול שאלה קשה ולא נעימה (שרון גל מערוץ 10), אבל לגיטימית, את הגברת דפני ליף, כמעט והועמד מול 'כיתת יורים'. ממש לא נעים לפתוח רדיו היום. הדוברים השונים גורמים נזק למאבק הרופאים ומאבק הציבורי. יתרה מכך, מעטים מאוד-מאוד קראו את דו"ח טרכטנברג ומישהו אומר משהו, דעה או סברת קרס, ואלה שהאזינו לדבריו, בולעים את דבריו ומקיאים אותם.
כמעט אין קשר בין מה שנכתב בדו"ח (החשוב) לבין מה שאומרים עליו. אם זה לא היה עצוב אפשר היה להחזיר את הגששים לבמה להופעה.
כך מסתבר עם מה שקורה במחאת הרופאים. מחד, טוענים ששכרם של הרופאים עלה פלאים (פי שלוש-ארבע) הן בשכר היסוד והן בתוספות המיוחדות, ולדוגמא עבור כל תורנות יקבל רופא מתמחה בין 3000 ל-4000 שקלים לתורנות בודדת, או במילים אחרות, רופא שיעשה 4-6 תורנויות בחודש, שזה מעט מאוד ביחס למה שעשה עד היום, יקבל את שכרו השוטף ועוד כ-20000 עד 24000 שקלים עבור התורנויות. כאחד שתמך במאבקם של הרופאים הצעירים מתחילתו, אני נאלץ לשאול את עצמי, האם מדובר בהצלחה של המאבק או כישלון? התשובה קרובה יותר להצלחה מאשר לכישלון. ואז אני שואל 'אם כן, מה קורה? מדוע הרופאים ממשיכים להחזיק את החולים באינפוזיה. והתשובה המידית היא ש'הם רוצים עוד'. יכול להיות שמגיע להם עוד, אבל מה לעשות יש עוד כמה סקטורים שאין להם בכלל כמו: העובדים הסוציאליים, מקבלי שכר המינימום והעבדים האמיתיים של החברה שלנו, עובדי הקבלן וחברות כח האדם.
לא רק זה. בסולם העבודות החיוניות והקיומיות, מקצוע הרפואה נמצא בראש הטבלה. הרופאים מפרידים לעיתים קרובות בין החולה או הפצוע ובין מלאך המוות. בעמדה כזאת נדרשת אחריות עודפת ביחס לחבריהם באותה טבלה, נאמר עובדי חברת החשמל ומקורות.
– נחזור לראשי המאבק החברתי דפני ליף וחבריה. ככל שאנחנו מתרחקים מהאירוע המכונן בו פרצה המחאה, אנו מוצאים את עצמנו משחקים בתפקידים שלא התכוונו לשחק. נראה, ואני מקווה שאני טועה, שראשי המאבק בכלל מתכוונים ל'צדק חברתי' אחר מאשר אנחנו מתכוונים אליו. בעוד, גרוננו נשנק לנוכח המראות הקשים של אלה שמצבם על הפנים וחיים במיץ של החיים ונשכחו ברחובות, דפני דוהרת אל יעדים פוליטיים במהותם, שעל אף הלגיטימיות שלהם, הם לא הוגנים כלפי ההמון השותף למאבק. ליף וחבריה נוקטים באסטרטגיה בה הממשלה לא תענה לכל התביעות וממילא, הם יוכלו להתנגד ולהמשיך ב'מאבק'. עד מתי? עד הבחירות.
יכול להיות שאני טועה ויכול להיות שלא. דבר אחד ברור, אי אפשר לבקש תינוק עכשיו ולהתעלם מהעובדה שגם תינוק-פג מתפתח אחרי שבעה חודשי היריון, שלא לומר תשעה חודשים לתינוק בריא. ולכן, אי אפשר גם למחות עכשיו וגם לתבוע תוצאות עכשיו וגם להאמין שנאמין לך עכשיו.
