היום, יום שישי, בבוקר שאחרי יום הזיכרון לחללי צה"ל, מערכות ישראל ופעולות האיבה ויום העצמאות ה-68, לא תהיה כמו קודמותיה. השנה החוויות היו אינטנסיביות יותר, חדרו לכל פינה ופגעו באנשים רבים, כולם חפים מכל פשע ו'אשמים' ביהדותם.
השנה, נוכחנו לדעת שתמימות היא דבר יחסי. יחסי למקרה שאתה עומד מולו, יחסי לאדם שפועל על פיה.
תחושת האחדות והביחד שאפיינו את החברה הישראלית נמוגו כמעט לגמרי. פעם, לפני שנים, די היה בידיעה שחייל נשרט באיזה אימון כדי להשבית שמחה או להחליף את מצב הרוח הלאומי לירוד יותר. והיום?! גם קטסטרופת ואסונות-על אינם עוצרים את מהלך חייהם ועיסוקם של רבים בחברה.
על ליבנו עלה אבן, נעשינו מחוספסים יותר ואטומים לזעקות הבוקעות מפיהם של עניים, חולים, יתומים ואלמנות.
השיח הפוליטי הפך לדקלומים של קלישאות, מכל הצדדים. אנשים לא מקשיבים לזולתם, משסעים את הדברים, ובמקרה הטוב מנתקים מגע.
ולא כך זה צריך להיות. אוי לנו מהיום שהתקשורת הבין אישית תתחיל ותסתיים באלימות מילולית, תהיה חד-סטרית. אוי לנו מהרגע שנתחיל את ה'שיח' ישר באלימות פיזית. אוי לנו…
אינני מתבייש לחזור ולציין פעם אחר פעם שראשית דאגתי נתונה לבני עמי, לאחיי, אחיותיי, חבריי והקהילה הרחבה בה אני חי.
מהרגע שהבנתי שמקהלות ויחידים מדקלמים טקסטים של 'שלום' אולם כל הווייתם היא רוע ושנאה, אינני מתבייש, ההיפך אני גאה, להיות חייל בצבא עמי. וזה ממש לא בגלל שאינני רוצה בשלום. ההיפך. תשוקתי ותשוקת אבות אבותיי לאורך הדורות הפכה את השאיפה לשלום לחלק מהמהות שלי ושל רבים כמוני. ולכן, הצביעות בה נוקטים אויבנו המדברים על השלום, מחד, אבל הופכים אותו לדלק בעל אוקטן סילוני בשעטה שלהם לחבל, להרוג ולאבד כל מי שנברא בצלם ויהודי הוא, מאידך, נמאסה.
היות ובבית הוריי לא קיבלנו מוסר כפול, אבא ואימא לא קרצו לנו ולא אמרו לנו לומר כשמישהו שהם לא רצו לדבר איתו בטלפון התקשר 'תגיד שאבא לא בבית…'. לא, הורינו לימדונו שכל אדם נברא בצלם אלוקים ואם הוא לא פגע בך, אזי אין לך רשות לפגוע בו. מהתנהגותם שלהם למדנו הכל. אבל הם שכחו לספר לנו על נערים ונערות שטופי טירוף ושנאה הדוקרים סבתות בנות שמונים, ושוחטים אֵם על בנים בביתם ובמיטותיהם. הם לא חשבו שיש אופציה כזו אצל בני אדם, גם אם הם אויבים.
לשמוע ולראות יהודים הפועלים נגד מדינתם ובני עמם בעטיפות של 'מוסר' 'צדק' ו'שוויון' כפי שזה קורה היום, ללא בושה ופחד, אף אחד לא לקח בחשבון אופציה כזו וגם לא התכונן אליה.
אין הכוונה להזכיר את הדברים הללו רק כדי להזכירם, אלא לומר 'יהודי אני, ואני רוצה שילדי והדורות הבאים ימשיכו להיות יהודים במדינתם היהודית'. אין כאן גזענות כי אין כאן גזענות. יש זהות, היסטוריה, חוויות ואמונות משותפות ועליהם אנחנו מבקשים לשמור כדי שגם בעוד מאה, מאתיים ואלף שנים נוכל לחוש ולהזדהות כיהודים.
לכן, בימים אלה, שהם סוג של 'בין כסה לעשור', בין שואה, גבורה, זיכרון ועצמאות, חשבון הנפש צריך להיעשות בכנות, רגישות לנוכח הבלבול והערבוב שמנסים להכניס אותנו לתוכם כדי להשיג את מטרתם, שהינה ההיפך הגמור מרצוננו כיחידים וכעם ישראל חי.
