לכבוד הימים המיוחדים שבין עצמאות אישית ועצמאות לאומית אנחנו מביאים את סיפורן של שלוש אחיות וזוג הורים. סגן שרה (אוטוטו סרן), סגן עדן וסג"מ רחל, בנות משפחת נאור, שנולדו וגדלו בעיר. הרעיון להביא את סיפורן מתגלגל כבר זמן רב, אולם הוא לא יצא לפועל בגללן, ההתחמקויות, ה'ברזים' שעשו וגם בגלל סיבות אובייקטיביות בשל שרותן. בהתחמקויות הן מקבלות 9, בכל זאת תפסנו את שלושתן בסופו של דבר.
…לא סוד הוא שהקדוש ברוך הוא זיכה את קריית שמונה בילדים נפלאים, נערים ונערות היונקים אהבה בבית, ומחובקים על כל צעד ושעל בשבילי החינוך והמרחב הציבורי. זכינו והתרגלנו שמאז ומתמיד הבנים והבנות מביאים כבוד לעיר, בכל התחומים: בעסקים, ברפואה, בזמר ובמשחק, בספורט ובכל תחום שהם נוגעים בו, יש הצלחה.
לימים של עצמאות ותקומה של מדינת ישראל בשנתה ה-67 ושנתה ה-66 של קריית שמונה, אנחנו מביאים את הסיפור הזה, סיפור המבטא את הנוער הנפלא שיש לנו בעיר.
ההורים, מאיר (מריו) (לנגנאור) נאור שעלה מארגנטינה בגפו והכיר כאן את נסיה בוזורגי שנולדה וגדלה בעיר.
הכרות שהביאה להקמת בית בישראל.
מה שהביא את מריו למדינת ישראל זו ציונות ואהבת המדינה נטו. "למרות שנולדתי וגדלתי בארגנטינה, תמיד חשבתי על מדינת ישראל כבית שלי. כאשר הדבר התאפשר לי, 'עשיתי עליה' וכאן הכרתי את אשתי לעתיד נסיה", אומר מריו במבטא…
נסיה נולדה בקריית שמונה ולא חשבה לעזוב את העיר, מריו היה הסיבה, הסתבר מאוחר יותר.
שרה, עדן ורחל נושאות את הטמפרמנט הלטיני במינון מעט גבוה, דבר שבא לידי ביטוי בתחנות חייהן, בעיקר בשירות בצה"ל. אימא נסיה נמצאת שם כדי לאזן במעט את הלבה הרותחת, ולא שזה מצליח לה תמיד…
שלושתן משרתות בצה"ל, כל אחת בתחום עשייה אחר.
– ספרו מעט על עצמכן, הבית בו גדלתן, הילדות ובית הספר…
נולדנו בקריית שמונה, גרנו ברחוב משאש יוסף בתשע קומות, ושלושתנו למדנו בבית ספר מגינים בהפרש קטן אחת מהשנייה (משרה לעדן שנתיים ומעדן לרחל שנה). בגיל 15 שרה עברה ללמוד בפנימייה הצבאית ליד בית הספר הריאלי העברי בחיפה, ועדן ורחל המשיכו את לימודיהן בתיכון דנציגר. גדלנו בבית חם ומשפחתי, תמיד מוקפות בדודים ובחברים. לכל אורך הילדות היינו בחוגים שונים ונהגנו לטייל מידי שבוע יחד עם ההורים או הדודות.
שרה: אירוע מכונן בחיי זה המעבר לפנימייה. הבחירה הייתה שלי. הבחירה לעבור ללמוד בחיפה הכתיבה גם את השירות שלי בצבא. גדלתי בבית מלא ערכים, מעודד גיוס. כבר בתור ילדה אני זוכרת שהיינו הולכים, כל המשפחה, לחלק אוכל לחיילים בצפון. הייתה מן יראת כבוד לצבא ומכאן שהמעבר לפנימייה היווה נקודת ציון משמעותית עבורי.
אירוע שני זה התפקיד הנוכחי שלי. בזרוע היבשה החלו בפרויקט צבא העם שמטרתו לשלב נוער בסיכון בתפקידים משמעותיים. החיילים המתגייסים עתידים לשרת כתומכי לחימה בחייל ועליהם מפקדים לוחמים, מתוך הבנה שלוחם מבין בצורה הטובה ביותר את הצורך בתומכי הלחימה. זכיתי להוביל כמפקדת פלוגה את הפרויקט בחיל התותחנים. רחל: לפני הגיוס היו לי התלבטויות רבות ובסוף בחרתי ללכת למכינה הקדם צבאית "דילר דרך ארץ" בניצנה. חצי שנה מאוד משמעותית, מעצבת ומבגרת עבורי.
עדן: לא הייתי מגדירה את זה כאירוע אך ללא ספק אחד מהדברים המשמעותיים שעשיתי עד כה היה לדחות את הגיוס בשנה ולקחת חלק במכינת "בני ציון" בת"א. כל מי שנמצא עכשיו בי"ב וקיימת אצלו התלבטות, אני ממליצה על זה בחום!
הבית של משפחת נאור חם ומעניק, ואנחנו אחיה פוקדים אותו לעיתים קרובות בעיקר בלילות שבת בדרך מבית הכנסת הביתה מצוידים במטעמים שנסיה הכינה. קייטרניג נאור אנחנו קוראים לזה…
שרה: הדמות למופת שלי אלה הוריי. כל אחד מהם בדרכו המיוחדת לימד אותי משהו על החיים. אמא שלימדה אותי מהו שלום בית וקבלת השונה. תמיד משכינת שלום, תמיד מכילה ומחבקת. אבא לימד אותי נתינה מהי, ללא גבולות ולכל אחד.
בעצם, שלושתנו די מסכימות שהדמויות המרכזיות בחיים שלנו זה ההורים. מהרגע שנולדנו ועד ימים אלה הם תמיד שם כדי לתת את המילה הטובה, העצה ולעזור לנו לבחור בדרך הנכונה עבור כל אחת.
שרה: לאחר שלמדתי בפנימייה הצבאית לפיקוד שליד בית הספר הריאלי העברי בחיפה היה לי מובן שארצה לעשות תפקיד משמעותי ולתרום למדינה כמה שיותר.
עדן ורחל: בבית תמיד חינכו אותנו שלשרת בצבא זו זכות ושכל תפקיד הוא משמעותי כאשר לוקחים אותו ברצינות הראויה. לא הייתה בכלל שאלה האם להתגייס, השאלה הייתה רק לאן וכל אחת מצאה את הדרך שהכי מתאימה לה- שרה כלוחמת בתותחנים ובהמשך גם כקצינה, עדן כמש"קית ת"ש ובהמשך גם כקצינה ורחל כמפקדת בחוות השומר ובהמשך כקצינה בנתיב.
שרה צנועה במיוחד ואינה מרבה לפרט את המסלול וההצעות שעברה בהצטיינות. שרה ידעה לסרב לתפקידים מרתקים כי המנוע שדחף ודוחף אותה, כמו את אחיותיה, היא האהבה לאדם, הנתינה לחברה.
רגע, גם עדן ורחל סיימו כל אחת בהצטיינות ובצניעות את התחנות במסלול הצבאי. רחל כמפקדת מצטיינת בחוות השומר ועדן כקצינה מצטיינת בתחום הת"ש. ההצטיינות, הן אומרות, אינה המהות, ודווקא מכתב מחייל או חיבוק בסוף הדרך הם המשמעותיים עבורן.
שרה: המילה עצמאות מסמלת עבורי את החופש שלנו לחיות במדינת ישראל. לאחר יום הזיכרון לשואה הבנתי עד כמה המונח עצמאות אינו דבר של מה בכך, עד כמה זכינו במדינה שלנו, עד כמה שעלינו לשמור על העצמאות שלנו במדינת ישראל.
עדן ורחל: יש את העצמאות האישית, שזה התמיכה הגדולה בכך שכל אחת תבחר את הדרך שלה, ובסוף הבחירה באמת הייתה של כל אחת. ויש את העצמאות הלאומית שזו היכולת שלנו להגן על עצמנו ובכלל לחיות במדינת ישראל.
שרה: יש מי שאינו יכול ומי שאינו רוצה. מי שלא יכול שיתרום בדרך אחרת. מי שלא רוצה? שיתבייש. אין לנו את הפריבילגיה לחשוב שמישהו אחר יעשה את העבודה, כל חייל הוא משמעותי וחשוב. כל תפקיד הוא קריטי. אין לי הערכה כלפיי אלה שחיים במדינה אבל לא מוכנים לתרום.
מי שלא יכול, יש דרכים אחרות לתרום למדינה והן לא פחות חשובות. אבל מי שיכול ולא רוצה, זאת בעיה אחרת. אין לנו פריווילגיה לטמון את הראש בחול וכל בן/בת נוער שיכולים לתרום לביטחון המדינה מחויבים לעשות זאת גם אם הם לא מעוניינים בכך. זו לא בחירה.
אנחנו מחמירים מידי עם עצמנו. אנחנו באמת רואות את החברה הישראלית כחזקה, את בני הנוער מגובשים וחכמים. לפני פחות משנה היינו במבצע 'צוק איתן' ואז חווינו את החברה הישראלית בשיאה- את הרצון לתת ולתרום, כל אחד בדרכו ואת החום והאהבה שיש לנו פה במדינה אין בשום מקום אחר.
– מלבד הביטחון הצבאי, מה עוד מרכיב את חוסנה של המדינה לדעתכן?
'החום האנושי, הביטחון הזה שלא משנה איפה תהיה ברחבי תבל, אם תראה ישראלי אתה תתרגש כאילו הכרתם כל השנים. המגוון האנושי, ההיסטוריה והמסורת שהלכו איתנו במשך כל כך הרבה שנים וממשיכים ללוות אותנו גם היום', אומרות שלושתן.
– נהוג לומר שצה"ל הוא 'כור ההיתוך הישראלי' בו נפגשים כל בני הנוער ונחשפים אלו לאלו. מסכימות?
מסכימות מאוד, כמובן. בכל אחד מהתפקידים בהם כל אחת מאיתנו שירתה היה ניתן לראות באופן מובהק את החברה הישראלית על כלל גווניה. הצבא הוא צבא העם ובהחלט זכינו לפגוש חתכים מאוד רחבים מהעם במהלך שירותנו הצבאי.
המודעות החברתית של שלושתן כל כך מפותחת וטבועה בהן שכל עוולה הן לוקחות באופן אישי. שרה זעמה בזמנו על כך שמשרד החינוך מונע שלא במזיד, מילדים מעוטי יכולת לצאת למסע בפולין ויזמה עצומה לתקן את העוול הזה.
– לוּ הדבר היה נתון בידיכן, מה הייתן משנות בחברה שלנו?
שרה: הייתי רוצה לחיות בחברה יותר סבלנית, יותר מכילה. שנדע לקבל זה את זה. הטמפרמנט הישראלי לפעמים עולה לנו ביוקר. אנחנו עדיין קצת חלשים בתחום של קבלת השונה. אלמלא הצבא ספק אם היינו מכירות את האנשים שאנחנו מכירות היום, את התרבויות השונות והמנהגים.
רחל: הייתי שמחה אם היו ניתנות הזדמנויות שוות, או לפחות קרובות ושהפערים היו קטנים יותר.
עדן: זה נתון בידינו, לפחות בחלקת הה' הקטנה של כל אחת. הדבר שלדעתי ישפר ויקדם אותנו כיחידים וכחברה הוא יצירת שיח ותרבות הקשבה בין אוכלוסיות שונות במדינה.
– האם אתן יודעות מה תעשו אחרי השירות הצבאי?
שרה: אני מתכננת לטוס לחתונה של בן דוד שלי בארגנטינה ולאחר מכן להתחיל ללמוד.
עדן: אני בדיוק בשלב של כל ההתלבטויות האלו, קשה לי לשים את האצבע על כיוון מסוים.
רחל: לטייל קצת בדרום אמריקה ובדרום אפריקה ולחזור ללמוד בארץ בתקווה שבצפון.
שרה, עדן ורחל: מאחלות לבני גילנו שנפרח, שנצליח כל אחד ואחת בדרכו, שלא נקבל את המציאות כמו שהיא אלא נחתור לשינוי, שנדע לתת ושלא נאבד את התמימות.
והכי חשוב, אנחנו מאחלות לנו לזכות ולראות את מדינת ישראל ממשיכה להתפתח ולצמוח ואותנו מתפתחות בתוכה.
הייתי צריך להתאזר בהמון סבלנות כדי לסיים את הראיון המשולש עם בנות שהטמפרמנט הלטיני זורם בעורקיהן. הן תזזיות ועושות שלוש ארבע משימות במקביל, עניין שמבחינתי מעט כבד ולא רלבנטי.
אבל, בסופו של דבר הצלחנו לעבור את כל המשׂוכות ולהביא את סיפורן לדפוס ברגע האחרון. מי יודע, אולי שרה, עדן ורחל משקפות בעצם את כל מה שאנחנו כעם, כתושבי העיר הזאת קריית שמונה. גם וגם וגם, ועוד קצת מכל דבר…
ממש כאשר סיימתי את הראיונות שאלתי את עצמי, איך זה ששלוש אחיות, שונות באופיין וברצונותיהן, נמצאות על אותו שביל ממש של נתינה, הענקה במסירות כזאת?
ואז הבנתי שבעצם זה לא הן, זה הבית, ההורים נסיה ומריו, זה החינוך והאהבה שהרעיפו עליהן במהלך חייהן.
עכשיו תורן לתת…
נ.ב ממש עם סגירת הגיליון, עברה שרה לתפקיד אחר, מאתגר. בהצלחה.
טריוויה שרה
טריוויה עדן