יום עצוב היה אתמול לעובדי ועובדות 'המשביר החדש', מה שהיה בעבר 'המשביר לצרכן'. אחרי שנים יפות, שנים של טרום היבוא מסין, אתמול, חמישי 31.12.2020, הוא נסגר סופית.
נקדים ונאמר שבניגוד למצופה, אין בפיהם של העובדים שמץ של טענה כלפי הבעלים והמנכ"ל רמי שביט. ההיפך, הם רואים בו את המלאך והמציל שעשה הכל כדי שהסניף לא ייסגר. בשנתיים האחרונות, הוא התעקש להשאיר את המשביר פתוח דווקא מתוך זה שראה לנגד עיניו את העובדים, את בני האדם שכל רצונם להתפרס בכבוד מעמל כפיהם. אולם, כל הניסיונות, כל הרעיונות והמאמצים לא צלחו.
מסוף שנות השבעים, השמונים והתשעים הייתי לקוח נאמן של 'המשביר לצרכן' עם המנהלת המיתולוגית רבקה אפנדוביץ', מתוך ראיה חברתית-כלכלית. בתשובה לאלה שצחקו עליי שאני קונה את אותו מוצר יקר יותר, עניתי שאני עושה זאת מתוך הכרה שבמחיר הגבוה שאני משלם אני ולקוחות אחרים שותפים בפרנסתם של העובדים. בפירוש, מתוך תפיסת עולם חברתית וסולידריות הייתי הלקוח שלהם.
איני יודע אם הקורונה זרזה את גוויעתו של הסניף המקומי, אבל היא לא עזרה לבטח. הסגרים למיניהם יצרו אשליה שאולי, בכל זאת יקרה נס. אבל נס לא קרה, וכאמור 'המשביר החדש' נסגר.
ובנימה אישית וגילוי נאות. אחותי אסתר, אתי שניהלה את המקום בשנים האחרונות, אחרי שחברתה הטובה המנהלת תמי אלגריסי עברה לנהל סניף אחר, לא הכירה בית אחר. עוד לפני שהתגייסה לצבא, התחילה לעבוד כנערה והיום, אחרי 42 שנים היא עוזבת את המשביר שהיה לה כבית.
עצוב לי לא רק בגלל אחותי, עצוב לי שסמלים נופלים וכאשר מדובר בסמל שהוא גם מקום עבודה, זה כואב שבעתיים.
זהו, אנו חיים בעולם שיש בו מעט שותפות גורל, פחות ערבות הדדית, והכסף הפך למולך הנותן את הטון בחייהם של רבים.
עצוב לי שקריית שמונה מאבדת עוד מדורה כלכלית-חברתית ושעוד משפחות יתוספו למעגל האבטלה.
יש סיפורים שמסתיימים ויש כאלה שממשיכים במקום אחר. אני מאחל ומתפלל שהסיפור של עובדי משפחת 'המשביר החדש', ימשיך עבור כל אחת ואחד במקום אחר, כי כבר נאמר, שאבא שבשמיים סוגר דלת ופותח חלון'.
היו ברוכים אחיי ואחיותיי האהובים.
כתב: הרצל בן אשר.
