מרביתנו עושים קצת מכל דבר, כולל האבסה בסעודה המפסקת כאילו מחר האוכל בעולם ייכחד, ומבלים את השעות הראשונות בתהייה אם קיבה יכולה להקרע מעודף תכולה.
ביום הכיפורים של לפני שנתיים, כחלק ממרתון קריאה, מצאתי את עצמי בולעת בשמחה בלתי ראויה את "האדיוט המושלם" של אילן הייטנר, ופורצת בצחוק ובנקיפות מצפון גם יחד. בואו נאמר שזה לא ספר שאפשר לענות איתו את הנפש.
האדיוט המושלם הוא אותו אחד שקל לאהוב אבל לא תמיד ברור למה. כל מילה שיוצאת לו מהפה מאומצת מיידית כפנינת חוכמה ודרך חיים, וכל תגובה לשאלה נראית כתובנה עמוקה לחיים. כל השקעותיו מצליחות, הדלתות כולן נפתחות עבורו, כולל החלונות והדלתות האחוריות. כשבפועל הוא בסך הכל מדביר חרקים עם אייקיו לא מזהיר. זהו האדיוט המושלם- כמה שהוא ריק מתוכן ככה כוכבו זורח. ובכמה כאלה יצא לנו להתקל במהלך חיינו? תמיד יש את האחד שכל הדברים אצלו איכשהו נופלים יפה למקומם, המזל משחק לפקודתו ואפילו מקבל בקשות מיוחדות, ואנחנו מסתכלים מהצד ותוהים, בצניעות, איך הוא, שנופל ממך בכל תחום אפשרי, הולך ומעז להסתדר לו יותר. הדשא לא רק ירוק יותר, הוא גם יפה יותר, קצוץ ומסודר, ואין בו טיפת קרחת או עשב.
יש שיגידו שהבעיה היא שאנחנו עסוקים יותר במה שיש למישהו אחר ופחות בלהכיר תודה על מה שיש לנו, שזה כנראה גם חלק מהעניין. האבסורד הגדול הוא שהאנשים האלה, לא משנה מי הם ומה הם השיגו ולא השיגו בחיים, משקלם בתוך החיים שלנו הוא לא פחות ולא יותר מהמשקל שאנחנו נותנים להם. במציאות הם יכולים להיות כלומניקים גמורים, אבל כשנחשוב לעצמנו שהם מוצלחים יותר מאיתנו, הם באמת יהיו, לפחות במציאות שהמצאנו לנו בראש. כי בשורה התחתונה, גם אם כל סמרטוט חושב שהוא וילון, זה עדיין לא הופך אותו לאחד.
ביום הניקיון הלאומי, יום של חשבון נפש והיטהרות, בואו ננקה את הנשמה מכל המשקלים המיותרים שהעמסנו על עצמנו. הדשא של השכן אולי ירוק יותר, אבל הי, אצלנו יש בריכה.
חתימה טובה.
