היום ה-28 בפברואר , 2021

Select your Top Menu from wp menus

זמן למחשבה: לחם עוני. מאת שמעון עשור

נכדי הקט, השבוע אתה בן חודשיים. אני מסתובב ברחובות העיר שבה צעדתי עם בנותיי, אמך ודודתך כשהיו בגילך ושואל את עצמי איזו חברה הדור שלי מותיר לכם. אנחנו שגדלנו עם תקווה של מדינה נבנית, בבחינת "אור לגויים" מעבירים לידכם לפיד כבוי של חברה מקוטבת ושסועה.

 

מהו עוני? אני שואל את עצמי כאשר אני צועד ברחוב העיר שבה נולדתי, הרחובות שהכרתי נראים דהויים, מחוקים…האנשים צועדים מובסים, גופם שח מהזקנה שקפצה עליהם, מההפקרה מהנטישה של המדינה את ערכיה. אפשר לחיות בחסר כלכלי, אבל אי אפשר לסבול חסר תרבותי. תחושת העלבון של ההפקרה מחפשת משהו להיאחז בו, מישהו לרוץ איתו, באין קרקע למציאות, משיחי השקר מוכרים את מרכולתם ביוקר. חובשי המגבעות השחורות מבטיחים חיי העולם הבא, למי שאין חיים בעולם הזה. מדורת ההבלים השבטית, מוכרת להם חיים של אחרים, בובליל, חודדה והזוג קפרא, משיחי תרבות עגל הזהב.

 

עלינו לשבח לאדון הכול, לתת גדולה ליוצר בראשית, שלא עשנו כגויי הארצות ולא שמנו כמשפחות האדמה. שלא שם חלקנו כהם, גורלנו ככול המונם, שהם שמשתחווים להבל וריק, ומתפללים לאל לא יושיע. ואנחנו משתחווים לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא…אבי ניר!

 

אני מגיע לשכונת נעוריי, הספסל החלוד ליד המקלט עומד במקומו מיותם, אני מתיישב עליו, עוצם עיניים, נזכר בחלומות ילדותנו…אוי, כמה היינו תמימים על הספסל ההוא, נשיקה ראשונה…"אומרים יש אהבה בעולם" שורר חיים-נחמן, "מה זאת אהבה?" תמה, תמהנו כעבור זמן, אבל כמו ביאליק בדרך גם לי אבדה התמימות: "הכוכבים רימו אותי, היה חלום, אך גם הוא עבר. עתה אין לי כלום בעולם, אין לי דבר".

 

על הספסל הזה הבנתי, אנחנו היינו שחקני הספסל של החברה הישראלית. לא היינו יפי הבלורית וגם לא באנו מן הים כמו אליק. ישבנו על הספסל שמענו קסטות של נסים סרוסי ושגינו ב"אשליות", רצינו להיות ישראלים, חלמנו להיות מאיר הר ציון. אבל, הישראליות ברחה מאיתנו, ברחה לאמריקה.

 

טיפות הגשם זולגות על משקפיי, ניקי כלבתי משתעממת מושכת אותי מהחלום אל המציאות. בשכונת ילדותי חיים נוכחים-נפקדים, אנשים שהמדינה שכחה אותם מאחור.

 

"אתה הבן של עשור" אומרת-שואלת בעברית מרוקאית, אסתר השכנה מהבניין שממול הבית בו גדלתי. "כן", אני עונה לה, היא מזהה את התוגה בקולי. "אילה תיימשי אל ז'יין תייחלי חרופו" היא אומרת במרוקאית וכשהיא רואה שאני לא מבין היא אומרת "כשהיופי הולך נשארים הסימנים של היופי" ואחר כך היא מסבירה, היופי של השכונה הלך, אבל אתם נשארתם, הילדים שהייתם כאן.

 

"בוא" היא אוספת אותי, אני אכין לך תה. אסתר פותחת את דלת ביתה, הבית קטן וצנוע, דירת עמידר במבנה סדוק. הבית מבריק מניקיון, על הקיר תמונות הנכדים וגובלן רקום, מהתקרה משתלשל עציץ תלוי על מקרמה ופגז טנק מבריק, משמש כעציץ לפרחי פלסטיק שידעו ימים צבעוניים יותר…מנהרת הזמן לשנות השבעים המוקדמות.

 

אסתר אוחזת בידית הבראד (קנקן) ובתנועה מיומנת מניפה אותו אל על, התה זורם מהצ'ופצ'יק של הקומקום מגובה רב, מרירות השיבה מתוקה לי, מתוקה כמו בית, כמו שכונה, כמו עיר שקפאה במציאות אפורה.

 

אחר כך הלכתי…כשנפרדתי מאסתר נזכרתי ב"נסיך הקטן" שאמר: "ראיתי בית נאה בנוי לבנים אדמדמות, בחלונותיו פרחי גרניום ויונים שוכנות על גגו. לא יוכלו המבוגרים לתאר לעצמם את הבית, הם לא יתפסו את העניין… אלא אם כן תאמרו להם: 'ראיתי בית שמחירו עשרת אלפים לירה', רק אז יקראו בהתפעלות: 'מה יפה בית זה'!"

 

של מי האדמה הזאת?

המשכתי להרהר בנסיך הקטן גם כשטיפסתי במעלה הגבעה אל המצפה, "נוף זה הוא בעיני הנוף היפה ביותר והעצוב ביותר בעולם כולו" נזכרתי במילותיו של הנסיך וחשבתי עליך נכדי הקט, אתה שכול החיים עוד לפניך. מצד אחד פסגתו הבוהקת של החרמון ומצד שני בעמק עיר מליאת אכזבות, איזה חיים יהיו לך נכדי?

היכן תמצא את המשמעות לחייך, המסע הוא ארוך, המשא הוא כבד, החיים שניתנו לנו חולפים כמו שיר. "יש רגע קצר בין אדר לניסן שהטבע צוהל בכול פה, הוא שופע חיים שיכור ומבושם, איך שיופי יכול לרפא! נסער ומשולהב ומתיז ניצוצות, אך עוד רגע ייבול ויצהיב, כי הנה בשוליו הקיץ ניצת. קצר פה כול כך האביב" מקונן דוד גרוסמן על בנו אורי את קינתם של הורים בחברה שהאתוס שלה הוא סיפור העקידה, סיפור של אב שעוקד בנו על מזבח האומה.

אני יושב על גבעת הבזלת, זכוכיות בקבוקי הבירה המנופצים לרסיסים ירוקים וחומים נדמים לי כיהלומים ואני נזכר באיש העסקים שפוגש הנסיך הקטן. איש  העוסק בלי הרף בספירת הכוכבים שהוא חושב שהם שייכים לו, מתכנן להשתמש בהם כדי לרכוש עוד כוכבים.

הפכנו להיות לחברה חמדנית, אני מביט על החזירות של הטייקונים שרודפים אחרי נכסים כאילו בהם יהיה אושרם ונזכר במשל מספר החידודים של דוריאנוב (אגב, יש גירסא ערבית של המשורר אבו נוואס) כפי נכתב ע"י מספר הסיפורים יהודה עצבה:

 

שני יהודים באו לדין תורה, למשפט והתלוננו לפני הרב. פתח הראשון ואמר לרב, 'רבי האדמה מעבר לבית הכנסת שלי היא ורכשתי אותה במיטב כספי'.

התלונן השני ואמר, 'רבי, אותה האדמה שלי היא רבי ולא אוותר עליה לעולם'.

 

שמע הרב את דבריהם, חשב ארוכות ולבסוף פלט לאיטו, הם..הם..,שלך שלי, שלי שלי, חייב גם שאשמע גם אותה, את האדמה. אמר ויצא אל מאחרי בית הכנסת אל האדמה עצמה, התכופף אליה, לחש משהו, הקשיב ושוב לחשש משהו אל האדמה והאזין בדריכות באוזניו אל האדמה.

 


 רבי, רבי, נדהמו היהודים, האם אתה מדבר עם האדמה?

'כן', השיב הרב כשהוא מתרומם לאיטו, 'וצודקת היא האדמה. יודעים את מה אמרה לי האדמה?'.

 

מה? מה אמרה לך האדמה? השיבו.

'היא אומרת שאינה שייכת לא לך ולא לך, אלא שניכם שייכים אליה, שניכם שייכים אל האדמה וברבות הימים היא זו שתעשה שלום ביניכם'.

 

החטא ועונשו

אני יושב על גבעת הבזלת, מביט אל העמק וקורא ראיון עם מיכה ביטון ראש מועצת ירוחם שחותר לחלוקה צודקת של משאבי המדינה. לפני שנים קיבלו הקיבוצים והמושבים (המאוגדים במועצות אזוריות) את קרקעות המדינה למשמורת ולצרכים חקלאים, אבל מזה שנים רבות, החקלאות במדינת ישראל דעכה והקיבוצים והמושבים הפכו לנדל"ניסטים. אדמות המדינה ששייכות לכולנו. במה שונה שמוליק ריפמן ששולט על משאבי המדינה כראש מועצה אזורית, מתשובה שסירב להתחלק עם אזרחי המדינה במשאבי הטבע שלה. תשובה, ריפמן, הם העונש של החברה הישראלית, על אובדן הקולקטיביות והשוויון בחברה. כול אחד מאלה חופן מהקופה הציבורית שלל ומסרב לחלוק אותו עם הציבור.

 

תוקם וועדת שישינסקי לצדק חלוקתי!

אולי יעניין אותך

Bottom ad