היום ה-19 בספטמבר , 2020

Select your Top Menu from wp menus

חזרה העטרה לעולמה

מידי תשעה באב אנחנו יושבים על הרצפה ומכוננים על בית המקדש. הבעיה בסיטואציה הזאת היא שאנחנו אמורים לבכות על מה שאיננו מכירים, אך כדי לנסות ובכל זאת להתחבר למקום הקדוש אנחנו לומדים מה היה עוצמתו, מה היה כוחו, ומה היה קורה לו רק היה לנו בית מקדש היום. מה שבטוח שאם היינו חיים באותו דור, הכאב והתשוקה לבניין חדש היה נוקף בנו מידי יום.

עם ישראל, שנת תשע"ד, איבד את הרב חיים-עובדיה יוסף זצ"ל (עדיין המילה זצ"ל לא נראית קשורה לשמו) ביום שני האחרון. מי שמכיר את חייו ופועלו יודע שזה היה בית מקדש בגוף של אדם. מלא תורה, מלא אהבה, מקור קודש, מפיץ קודש וכמו הכותל, אוזן קשבת אמתית לעם היושב בציון ומחוצה לו.

ההערכות של המשטרה והתקשורת הצביעו על 750,000 ל-1,000,000 יהודים שהגיעו להלוויה של גדול הדור. זוהי ההלוויה הגדולה ביותר שהייתה אי פעם בישראל. אירוע ללא פרסומת, ללא אנשי שיווק, ללא פרומואים ולא מתוכנן, כזה שיצא לפועל תוך 4 שעות (תחשבו מה היה קורה אם ההלוויה הייתה יוצאת 24 אחרי הפטירה), ומשאיר עוד מיליון איש בבית שהיו רוצים להגיע אף הם ולהצטער על לכתו של הרב.

בתרבות של שנות האלפיים ישנם המון גיבורי תרבות, ספורטאים, מדינאים, פליטי ריאליטי, זמרים וכו'. באופן מובהק אחרי פטירתם של אותם גיבורי תרבות הם נשכחים מהעולם כלא היו, ומתועדים במקרה הטוב ביוטיוב, בארכיון ספרים או במקום אחר שבוודאי ישכח במאה השנים הקרובים. לא כאלה הם גיבורי היהדות. החל ממשה רבנו, שמשון הגיבור, רבי שמעון בר יוחאי, הרמב"ם, האר"י הקדוש, וכן, עכשיו גם הרב עובדיה.
יצירותיו ופירותיו של הרב עובדיה יישארו איתנו לעולם. כל פסיקותיו, ספריו והגותו של הרב נחתמו אתמול באופן סופי בהיסטוריה היהודית, כמו הבן איש חי, רבי יוסף קארו, הרמב"ם ורבי יהודה הנשיא, ילמדו ילדי העם ישראל לדורות וילכו לאורו.
זכיתי לראות את הרב עובדיה שלוש פעמים בחיי. בפעם אחת בחדרו ממש ופעמיים הגעתי להתפלל איתו בביתו. לכאורה לא היה לי קשר איתו, אך מאחורי הקלעים אני חייב לו את כל יהדותי. הרב שלי, הרב של הרב שלי, הספרים שלי, בית הספר של הבן שלי, ההלכות, ההשקפה, כולם שייכים לו.
יהודים רבים, במיוחד כאלה שרחוקים מהתורה תוהים למה ביהדות יש הפרדה בין הלכות ספרדים לבין הלכות אשכנזים. למה יש שוני בין מאכלים בפסח, בין התפילות, ההנהגות וכו'? התשובה הפשוטה היא. אחרי 2000 שנות גלות הגיעו הורינו וסבינו מהגלות, כל אחד עם מנהגיו ושיטותיו, ולכן אנו עדיין אוחזים במנהגינו בגלות. הבעיה הזו נראית מזערית לעומת העובדה כי גם בין הספרדים היו הלכות ומנהגים שונים, שכן ארצות המוצא היו מרובות (מרוקו, פרס, תוניס, עיראק, מצרים וכו') וכל עולה חדש הביא עימו את מה שלמד. וכך הגיע הרב עובדיה לפני עשרות שנים והחליט לאחד את כל הספרדים תחת הלכה אחת "שולחן ערוך" כדי שלפחות אנחנו הספרדים נהיה מאוחדים במנהגים וההלכות. והתוצאה? מושלמת. גדולתו ועוצמתו ההלכתית סחפה את ההמונים לאחד ולהתאחד תחת קורת גג אחת שאותה יצר בעצמו.

כדי להבין את גדולתו של הרב הבאנו מספר נקודות עיקריות השקפתו, פסקיו וקורות חייו:

–        כאשר היה הרב כבן שמונה שנים, לקחו עמו אביו, רבי יעקב ז"ל, לבית המדרש "בית זליכא" בבגדאד, שם ישבו גאוני בבל (רבי נסים כדורי ז"ל, ורבי סלמאן חוגי עבודי שלימים היה חבר בית הדין יחד עם מרן שליט"א). ביקש מגאוני בבל שיבחנו את בנו מבחן בקיאות. שאלו את הרב, מה אתה לומד? אמר להם "פרק המפקיד". בחנו אותו על כל הפרק, והרב זצ"ל קרא בפניהם את הפרק כולו, לא החסיר מילה אחת. השתוממו על כך רבני בבל, לראות ילד רך כל כך, שבקיא בעל פה בפרק שלם בגמרא. אמרו לאביו, ראה כי בנך זה עתיד להיות מורה הוראות בישראל, לכן שמור עליו.

–        בגיל 30 כאשר רק התחיל לשמש כדיין בבית הדין האזורי בפתח תקווה, כבר קנה לעצמו שם של פוסק אשר חש לליבן של נשים שנפטרו בעליהן, והחליט להתיר יבום במקום חליצה, על אף שהדבר היה מנוגד ל"חרם ירושלים", תקנה של הרבנות הראשית שנקבעה שנה קודם לכן שאסרה את יבום.

–        במלחמת יום הכיפורים, היו לא מעט חיילים שנעדרו ולא היה ידוע מה עלה בגורלם, ומלבד הכאב קורע לב על כך שלא שבו לביתם לאחר המלחמה, הרי נשותיהם נהיו עגונות, הכאב הוכפל ופשוט נחרב עולם. גדולי הדור בזמנו נחבטו רבות כיצד לפסוק בנושא סבוך זה וחששו להתיר את העגונות, עד שלבסוף קם מרן וקבע שנעדרי צה"ל במלחמת יום כיפור נחשבים כמתים שמקום קבורתם לא נודע, ועל כן יש להתיר את נשותיהם העגונות להינשא שוב, ובכך הציל מרן את חיי הנשים מכאב מיותר של עיגון, והכריע את חייהן לגאולה. בזמנו היו שלא הסכימו עם דעתו של מרן, אך לימים התברר שצדק בפסיקתו שאכן כל אלה שהותרו בעליהן לא חזרו.

–        חלוקת ציבורית נרחבת הייתה בזמנו על "ביתא ישראל", קהילה יהודית אשר התקיימה באזור חבש ההיסטורי, שהיווה חלק מהאימפריה החבשית והאימפריה האתיופית האם יש לקבלם כיהודים לכל דבר או שלא. יצאו רבנים חוקרים, והיסטוריונים לאתיופיה לבדוק את שורשם של "ביתא ישראל" אם אכן יהודים הם, אך לא הצליחו להגיע להחלטה ברורה בנושא. לא וויתרו אנשי "ביתא ישראל" ותלו עיניהם במרן, שברוב חכמתו הצליח לרדת לשורשם של דברים לקבוע באופן חד משמעית שהם יהודים כדת וכדין. פסיקה זו היווה תקדים שבסופו הוביל להחלת חוק השבות על יהודי אתיופיה ולעלייתם לארץ, ולקיים בהם מקרא מאפילה לאורה ומשעבוד לגאולה.

–        לפני מספר שנים עלה לכותרות פולמוס ציבורי, שכמעט והביא קרע בעם, בדבר הגיורים של צה"ל, האם הם שרירין וקיימין או לא. העדה החרדית ורבני המגזר התנגדו לגיורי צה"ל, אך כידוע, מרן שליבו לכל יהודי באשר הוא, החליט לבדוק את הנושא לעומק ולא לבטל את גיורן באופן גורף. לאחר בדיקה יסודית הגיע מרן למסקנה שאכן יש תוקף הלכתי לגיורי צה"ל.

–        אומנם בתחילה פסיקה זו גררה מתקפה חסרת תקדים של המגזר החרדי הליטאי בטענה שהיא תגרום להתבוללות, אך לבסוף יצא מכתב חתום מבית מרן מטעם הרב שלום כהן, הרב משה צדקה והרב ראובן אלבז שבו מפורש שכל התירו של מרן לגיורי צה"ל הוא כל זמן שהמתגיירים קיבלו על עצמם עול מלכות שמיים וקיום המצוות, ועל כן יש להסתכל על כל מקרה לגופו ולא לקבל כמקשה אחת את כל הגיורים, ובודאי שלא לבטל את כל גיורי צה"ל.

–        מקובל היה בדורות הקודמים ברוב עדות המזרח שהאישה מדליקה נרות שבת ואח"כ מברכת, כמנהג האשכנזים ע"פ שיטת הרמ"א (פוסק האשכנזים), משום שעל ידי הזכרת השבת בברכה, הנשים מקבלות את השבת, ואשה שתברך לפני ההדלקה לא תוכל לאחר מכן להדליק את הנרות, ומזה התחיל המנהג שנוהגות הנשים לכסות את עיניהן בעת הברכה, ורק לאחר הברכה פוקחות את עיניהן ונהנות מאור הנרות כדי שהברכה תחשב לפני המצווה, וכן פסקו החיד"א והבן איש חי, וכך נהגו במרוקו ובעירק. אך על זה עמד וצווח מרן הן בספריו והן בשיעורו השבועי שלדעת הספרדים יש לבאר בדברי הבית יוסף שעל האישה לברך לפני הדלקת הנרות, כפי ההלכה בכל המצוות, לברך לפני קיום המצווה, וכל אישה שנוהגת אחרת אינה אלא טועה.

 

–        הפולמוס ההלכתי המפורסם ביותר במאה האחרונה עומדת סביב "היתר מכירה". היתר זה נוצר כפתרון הלכתי להפקיע את דין שמיטת הקרקע המונעת כל עבודה חקלאית בארץ ישראל למשך שנה. ההיתר, שמבוסס על מכירת האדמות החקלאיות לגוי לשמך שנת השמיטה מביא לידי כך שלא חל קדוש בפירות שביעית, ניתן לעשות בקרקע עבודות האסורות מדרבנן וכן ניתן לסחור בהם ולייצאם מחוץ לישראל. בתקופת יישוב ארץ ישראל מחדש, סמכו רוב גדולי הדור להסתמך על היתר המכירה עקב מצב הכלכלי הדחוק של היהודים בארץ, שאלמלא ההיתר אנשים היו מתים מרעב ומחוסר כל. אך עם השנים קמו וגדלו המתנגדים להיתר בטענה שיכולים החקלאים להסתדר שנה גם בלי הכנסה מהחקלאות. אך, מרן שהיטה אוזן לשוועתם של החקלאים, החליט שיש לחזק את ידיהם של הסומכים על היתר המכירה ועמד בראשם שבהחלט שיש להשתמש בהיתר, ועל פי פיסקו נסמכת קיום הרבנות הראשית בדבר ההיתר מכירה.

 

–        הרב עובדיה דוגל בשיטה שלפיה 'כוח דהיתרא עדיף'. כלומר, במקום שבו אין חובה להחמיר, יש להקל על הציבור ולהתיר דברים מסוימים. הוא גם הורה לפעמים להעלים עין מדברים אחרים. בהקשר הזה יש להדגיש שדווקא הגישה של 'כוח דהיתרא עדיף' (ביטוי שהופיע כבר בתלמוד הבבלי, בחמישה מקומות) מעידה על גדולתו וסמכותו של המשתמש בה. שהרי להחמיר כל אחד יכול, אבל להקל, רק רבנים בעלי שיעור קומה עצום יכולים לעשות זאת מבלי לזכות להתנגדות עזה מהמחמירים. הרב עצמו תלה חלק מהחומרות ברבנים שלא למדו מספיק, ולכן תמיד מחמירים. "חשוב שיהיה רב שיפסוק על פי ההלכה, ולא רק על כל דבר אסור ואסור" אמר בעבר. "רק למי שלומד תורה כראוי יהיה כוח להתיר כשההלכה אכן מתירה, זהו כוחא דהיתרא עדיף".

 

 

לסיום, שמעתי את הרב זמיר כהן שליט"א מספר לאחר ההלוויה כי כעת צריך למלא את החלל גדול בעם ישראל שנוצר בעקבות הפטירה, ואמר כי כעת כולנו פירורים קטנים לעומת גדולתו הבלתי נתפסת, ולכן המליץ להרבות בשיעורי תורה, בבית הכנסת, בדרכים ובכל מקום שיש. לכן, עד כמה שאפשר צריך להתחזק כל אחד לעצמו ולהשלים את החור הענק שנפער בעם ישראל.

יהי זכרו ברוך

 

 

 

פרשת שבוע – לך לך

בפרשתנו רואים אנו כי אברהם אבינו מקפיד לתת מעשר. נתינת המעשר היא המבחן של האדם. ידוע שאחד הדברים הקשים לאדם להיפרד מהם, הוא הממון. אדם שיש לו ממון, קשה עליו לתת לזולת משום שמרגיש קשר חזק עם אותו ממון. אברהם מלמד אותנו פרק בחיים, כאשר ניצח במלחמתו נגד ארבעת המלכים ולקח מהם רכוש ושלל רב. כאשר הרכוש היה בידו פנה לקיים את מצוות מעשר כספים. הוא נפגש עם מלכי צדק, מלך שלם, שהיה כהן ולכן נתן לו אברהם עשירית מכל השלל במלחמה. מצווה זו קימת גם היום לתת עשירית מרווחיו. הדרך אשר ניתן על ידה לשמור את הממון-מהי? כשרוצים לשמור בשר בכדי שלא יתקלקל ויישאר טוב לאורך זמן, יש עצה: לשים אותו במלח. המלח משמר את הבשר ומקיים אותו לאורך זמן. מהוא איפוא ה"מלח" של הכסף? על שאלה זו ענו התנאים עוד לפני אלפיים שנים: מלח ממון-חסר. פירוש: המלח של הממון הגורם שיישאר לאורך זמן הוא לחסר מממונו עשירית ולתת צדקה. אמנם בדרך כלל בורא עולם אוסר עלינו לעשות תנאים וניסיונות. מבטיח הוא ברכות לאדם ששומר שבת, אך אסור לאדם לומר "אשמור שבת אם אראה ברכה ואם לא אז אפסיק". מה שאין כן במצוות מעשר כספים, מותר בהחלט לעשות כך. מותר לומר "אעשה מעשר ואראה אם אני מתעשר", שהרי נאמר כבר בנביאים במלאכי (ג,י) "ובחנוני נא בזאת". הקדוש ברוך הוא בורא העולם הזן והמפרנס לכל, מודיע לנו מפורשות כי אפשר לבחון אותו בזאת. דבר יפה עלה בכתב בספר הקדוש: "שלום על ישראל", בזו הלשון: "בעולם נהוג שאדם שמרוויח 100 שקלים ומפריש מעשר 10 שקלים, הרי הוא רושם בפנקסו שירד לו 10 שקלים מן המשכורת, ונשאר לו 90 שקלים. אמר על כך אחד מגדולי ישראל: דבר זה הוא ההפך מן הנכון! אותו אדם צריך לכתוב בפנקסו שיורד לו 90 שקלים מהמשכורת, שהרי, מאותם 90 שקלים שמוציא לפרנסתו, לא נשאר לו מהם כלום, שהרי הם הולכים לו להוצאותיו, ואילו אותם 10 שקלים שהפריש לצדקה, הרי הם הקיימים לו לעד ולעולמי עולמים והקרן קיימת לו לעולם הבא ואוכל מפירותיהם בעולם הזה".

 

חיים בר יוחאי

אולי יעניין אותך

Bottom ad