מי היה מאמין?
מי היה מאמין שהמדינה שיודעת לבנות כיפת ברזל בשמיים תתקשה לארגן הסעה למפונים? שתצטרך 16 חודשים כדי להחליט מתי בטוח לחזור הביתה, אבל רק יומיים כדי להחליט מתי לברוח ממנו?
מי היה מאמין שאותה מדינה שמסוגלת לעקוב אחרי כל טלפון וכל הודעה תאבד את הקשר עם אלפי מפונים ברחבי הארץ?
מי היה מאמין שהמלונות המפוארים יהפכו לפרויקטי דיור ציבורי, עם תור למכונת כביסה ורשימות חדרים על הקיר?
מי היה מאמין שהפרות מההרי נפתלי יעדיפו לרדת לעיר, כי כאן יותר שקט מהגבול?
מי היה מאמין שנחליף את הכנרת, ים התיכון וים סוף בירדן, והחול יחליף את הדשא בבריחה שלנו לפיקניק על המים?
מי היה מאמין שאנשים שכבר החליטו להשאר בעיר יעזבו את העיר לא מאיום הטילים, אלא מאיום הבדידות?
מי היה מאמין שמיליון תיירים שעוברים דרך העיר ביולי-אוגוסט יחליפו את הבניאס ותל דן בתל אביב ונתב"ג?
מי היה מאמין שתושבים שהשתכרו במשכורת מינימום וגרו בבניינים מוזנחים יקבלו מאות אלפי שקלים מהמדינה, ותינתן להם האפשרות לגור איפה שהם רוצים – בארץ וגם בעולם?
מי היה מאמין שמשפחות שגרות בווילות גדולות בעיר יעברו לחדרים של 14 מטר רבוע, וירגישו ש"זה גדול עליהם"? שהמקרר הקטן במלון יחליף את המקרר הכפול, ונגיד "תודה לאל שיש מקום לחלב"?
מי היה מאמין שהסטטיסטיקה בקריית שמונה תראה עלייה של 300% בילדים עם פוסט טראומה, כשרובם המכריע בכלל לא שמע אפילו נפילה אחת?
מי היה מאמין שדווקא הצעירים יברחו והמבוגרים יישארו – כמו מרים כהן, בת 76, שאמרה: "אני נשארת פה. יש לי מקלט מסודר שניקינו, יש מים, שירותים, אוכל, הכל. אני לא אתפנה בשביל לא לתת להם את התענוג הזה"?
|
מי היה מאמין שכשתושבי קריית שמונה יתפזרו ל-400 ישובים ברחבי הארץ, ילדיהם יתחלקו ל-110 מוסדות חינוך, והם עדיין ימצאו דרך ליצור קהילות זמניות בכל מקום? (ד"ש למלון כינר)
מי היה מאמין שילדי הקורונה יעברו שוב ושוב למסגרת לימודית חדשה – מלימוד מקוון, ללימוד מקומי, ללימוד מפונים, וחוזר חלילה?
מי היה מאמין שדווקא אחרי השבר הגדול הזה עשרות משפחות מרחבי הארץ ירצו לגור כאן – איתנו? שהחורבן יהפוך לפרסומת לעיר?
מי היה מאמין שמערכת הבחירות לראשות העיר תיראה כמו הבחירות להסתדרות – עם ויכוחים על זכויות עובדים, רק שהפעם מדובר בזכויות מפונים?
מי היה מאמין שכל זה יכול לקרות, ומי יכול להאמין שכל זה יכול לקרות שוב – רק אם שוב… לא נאמין?
מט' באב לתשעה באב: מהגלות לתקווה
החל ממוצאי שבת ועד ראשון בלילה נציין את ט' באב. במשך 1,957 שנים, מידי ליל ט' באב אנחנו בוכים על חורבן, על גלות, על הצער. בוודאי שאין מה להשוות, אך תושבי הגליל ובפרט קריית שמונה חוו בשנה שעברה גלות כואבת ועמוקה.
קריית שמונה עדיין הייתה קיימת, אך שועלים, דורבנים ופרות מילאו אותה, ורוקנו אותה מתוכן אנושי – בתי עסק, חינוך, בתי ספר ושבט אחים. כמו ירושלים של פעם, גם קריית שמונה הפכה לעיר שבחוצותיה לא נשמע קול ילדים. בתים שעמדו גאים ריקים מאדם, חלונותיהם מנופצים, ותחושת ריק עמוקה הסתובבה בין הכיכרות.
להבדיל – את הצליל המפחיד של הסוסים הבבליים החליפו האזעקות וההתראות בניידים לקראת מטחי רקטות מהצפון נוספים, בזמן שהרולטה עדיין מסתובבת ולא יודעים באיזה כתובת תעצור.
לא היה מה ומי שיכין את התושבים לפינוי, שכן היה קריעת לב אמיתית, וחששות שהתפזרו לכל עבר. תינוקות נרדמו באוטובוסים, סבים נפרדו ממזוזות, ובתי כנסת ננעלו בלי לומר "מחר יש אזכרה בין מנחה לערבית". התושבים לא באמת דמיינו שהביקור הבא שלהם יהיה לצורך פינוי המקרר, הכנת בגדים לחורף ולהביא נעלי בית – שהפעם יהלכו בבית אחר.
אבל דווקא בט' באב אנו לומדים – לא על החורבן לבדו, אלא על התקווה שמתחת לאפר. "נחם ה' את אבלי ציון" – את כל מי שמחכה לשוב, לבנות, להחיות את האבן הקרה ולמלא אותה שוב בשירה, בצחוק, בנשימה של חיים.
קריית שמונה איננה ירושלים – אבל גם עליה בכינו שנה שעברה, וגם אותה אנחנו צריכים לבנות עכשיו. את רומא לא בנו ביום, לא את ירושלים, ובוודאי לא ק"ש. את החששות צריכים להחליף בסבלנות, נחישות ואמונה – והנה לנו מתכון מוכן לפתיחת הצום.
ואם יש מוסר יהודי עדין לכל זה – אולי הוא דווקא פשוט: קיום, למרות הכל. לא לספור ניסים גדולים, אלא להוקיר רגעים קטנים של שגרה מחודשת – חיוך ברחוב, סיר ששוב מתבשל וגולש על הגז, השכן שחנה צמוד אליי, ולהיות בטוח שעכשיו יהיה עוד יותר טוב.
פהשקווילים
- בפסטיבל בין הכרמים שיערך ביום ראשון, 10.8, ט"ז באב בעין הוזים ישתתפו עמיר בניון ו-אלייצור. אל תפספסו
- עם החזרה לשגרה, החזרה שלנו לדפוס, גם אתר "למען שמו-נה באהבה" חזרה לפעילות מלאה, וכעת ניתן למצוא שם את זמני התפילות בעיר. מתעדכן מידי שבוע. מוזמנים להיכנס ולשלוח לאחרים lemaan8.co.il
