יכול להיות שאנחנו ההורים, המחנכים, הדואגים, דווקא אנו הדמות המשתקפת אליהם מהמראה, אלימים?! אנחנו הרי עובדים בכדי לפרנס בכבוד, נמצאים בשבילם כדי לשרת את צרכיהם וגם אם נראה לנו שהדרישות מוגזמות, קונים בשפע כל שיבקשו, מסיעים אותם לכל 100 מטר שלא יתעייפו, אול אנחנו "חוטאים באהבה"? "המסכנים" המורה לא מבינה אותם, הפלאפון… הם חייבים אותו, הלחץ החברתי משפיע, בצבא…. קורעים אותם, הם אפילו עובדים וחוסכים לטיול לאילת (ולאלכוהול וסיגריות) חמודים שלנו…
יש משפט משחרר נקיפות מצפון של כל הורה עייף, דואג… "עזוב אותי נשמה, תן לנוח", "תוכל בגט בחוץ, כמה כסף אתה צריך"?
אז איפה אנחנו טועים? אולי בנוחות שהורגלנו אליה?! כמה זמן אנו מקדישים לקטנים/גדולים שלנו בהתעניינות אמיתית למתרחש אצלם בראש, בנשמה? אנחנו באמת יודעים מה חשוב להם? מה כואב להם? על מה הם חולמים? ו… לא, לא מה נוח לנו לחשוב שקורה להם.
הורים מפונקים אנחנו, כאלה המחפשים ריגושים ולרוב שוכחים להסב את ראשנו מהטלוויזיה פייסבוק, פון… והילד נכנס הביתה או יוצא מהחדר, עיניו אדומות, בלי מצב רוח, אין לו חשק לאכול ואנחנו כדרך אגב זורקים באוויר "למה אתה לא אוכל? ישן כל היום, תעשה עם עצמך משהו" או לחילופין מסכן שלי החיים הורגים אותך". והבייבי שלנו כבר צולל עמוק בים האלכוהול או מתנסה/צורך איזה סם קל ככל שיהיה. אבל וואי…. לקום מהספה עכשיו לבדוק מה קורה בחדר המאובזר והנעול שלו? לברר איפה ומה הוא עושה באמת כשהוא מחוץ לבית?!
אצלי זה לא יקרה, יש לי ילדים למופת איך אנחנו גאים בעצמנו בכל יום עבר עלינו יום עמוס.. דפקתי רכב שהפריע לי לחנות… וברחתי, בעבודה שגעו אותי אז רבתי, הגול שלא נכנס ולו חיכיתי כל המשחק והקללות בעקבות הפספוס, זאת בסוּפּר חשבה שתעקוף אותי בתור לקופה… חבל לה על הזמן איזה פה פתחתי עליה… והילדה הייתה איתי שמעה הכל, ראתה איך צריך לנהוג במצבים כאלה. אנחנו הורים אלימים! חייבים לעצור את זה! אבל איך? אולי… אולי פשוט נעצור את זה וננהג בסובלנות ופחות התלהמות, נהווה דוגמא אמיתית ונלמד את ילדינו שהם חשובים בעולם, אך הם לא היחידים, שהם חייבים לדעת לקבל את האחר והשונה בהבנה, נאמין שאסרטיביות הורית אינה מילה גסה, נחנך אותם לבקר את עצמם ולאו דווקא את האחר. נעמוד איתנים מול ההשפעות החיצוניות ויכול להיות שנגלה דווקא שגוזלנו הם אלו המשפיעים, ולא תמיד לטובה. נסביר את ההבדל בין שוטטות מזיקה לטיול מהנה…
וכך תוך כדי הרהורים הייתה לי הארה… לחדש את מה שניסו כאן לפנינו, סיירת הורים.
סיירת הורים
מי מאיתנו שאכפת לו ומוכן להתנדב, לרוב אנו מכירים אחד את השני נוכל להתחלק בשעות הלילה לקבוצות, הרי רובינו בעלי מכוניות ונוכל לתרום שעתיים שלוש בחודש למען המטרה, נסתובב ביניהם, נעיר את תשומת ליבם של הצעירים המשועממים (למה משועממים? נושא חשוב לפעם הבאה), ננהל איתם שיחות קלילות, נסיע הביתה ילדה מפוחדת מהחושך או ילד שיכור שמנסה "להיות גבר" טרם זמנו, ואם נהייה מספיק ערניים נצליח למנוע תגרה סתמית.
בואו נהייה המבוגר האחראי, לא כקלישאה שיידעו שאנחנו כאן בשבילם לא רק כדי לשלם את חשבון הפון שלהם.
בוקר טוב הורים, קומו מהספה הנוחה ובואו נתחבר אליו… אל הדור שאנחנו כל כך רוצים להיות גאים בו והוא הוא העתיד הוורוד שהבטחנו לעצמנו.
נתחיל בצעד קטן עם כוונה טובה ובינתיים בין אמות ביתנו אולי נִלמד ונלמד כבוד עצמי והדדי מהו, נמנע מאלימות מילולית והתנהגות אגרסיבית, נדביק סטיקר על הרכב שהילד נוהג בו:
"אני הורה מודאג – תזהיר אותי
אולי בסוף היום נרגיש שעשינו מעט שיכול להפוך עם הזמן להרבה נגד האלימות.
