לפני כל נסיעה, טיול, מסע או ויציאה לדרך, היהודי הממוצע לוקח איתו את הפק"ל הקבוע: תפילת הדרך, או בשמה הנוסף, ברכת הדרך. יש מספר נוסחים לברכה עצמה, אך הבסיס שלה מורכב מהברכה הבאה:
"יהי רצון מלפניך השם שתוליכנו לשלום ותצעידנו לשלום, ותדריכנו לשלום, ותגיענו למחוז חפצנו לחיים ולשמחה ולשלום (ואם דעתו לחזור באותו יום אומר: ותחזירנו לשלום) ותצילנו מכף כל אויב ואורב ולסטים וחיות רָעות בדרך ומכל מיני פורעניות המתרגשות לבוא לעולם, ותשלח ברכה בכל מעשה ידינו, ותתננו לחן ולחסד ולרחמים בעיניך ובעיני כל רואינו, ותשמע קול תחנונינו. כי אל שומע תפלה ותחנון אתה. ברוך אתה ה', שומע תפלה". לאחר מכן יש האומרים שלוש פעמים את הפסוקים "ויעקב הלך לדרכו ויפגעו בו מלאכי אלוקים… לאחר מכן שלוש פעמים גם את המילים "לישועתך קוויתי ה'", ועוד שלוש פעמים "הנה אנכי שלח מלאך לפניך לשמרך בדרך ולהביאך אל המקום אשר הכינותי".
צריך לזכור שזו רק תוספת ולא נחשבת לעיקר הברכה. אגב, ככל הנראה, הנוסח נכתב על ידי אמוראים בתקופת התלמוד.
סגולה חזקה מפני אסונות
לפי ההלכה, קוראים את תפילת הדרך ברגע שיוצאים לנסיעה שבה הדרך הלוך וחזור עולה על 72 דקות, כלומר, אם אני יוצא עכשיו וחוזר במהלך היממה הקרובה, וביחד זה 72 דקות, עליי לקרוא תפילת הדרך. אם זו נסיעה קצרה, פחות מ-72 דקות במצטבר, אומרים את תפילת הדרך, אבל בלי הברכה בסוף, אלא כמן בקשה או 'יהי רצון'. את התפילה אומרים ביציאה מהעיר, ויש לה סגולה חזקה מאוד לשמירה מפני אסונות או תקלות.
מעניין מאוד לגלות שהמקור הקדום ביותר שיש לנו על תפילת הדרך הוא אחיי יוסף. כאשר יוסף עשה איתם את התרמית עם הגביע, הוא שלח את בנו מנשה כדי שילך ויתפוס אותם טרם ייצאו מהעיר. כך הוא הדגיש לו, לתפוס עוד לפני שייצאו מהעיר. למה? כי אם האחים ייצאו ויקראו תפילת הדרך, מנשה לא יצליח לתפוס אותם. אבל אם הם ייצאו, כח ההגנה של תפילת הדרך יעזור להם וישפיע עליהם טובה.
פרשת שבוע
כתוב בפרשתנו "לא יחל דברו". מפרש רש"י על המקום: 'לא יעשה דברו חולין'. אחד הדברים שבהם אדם דומה, כביכול, לבורא עולם הוא בכוח הדיבור. על האדם להבין כי אין אמירה סתמית. פיו של האדם דומה לשלט רחוק, כשם שאדם לוחץ על השלט ופותח על ידו את דלתות מכוניתו, כך האדם ברגע שפיו משחרר אמירה כלשהי הוא פותח חלל בעולמות העליונים. על כך אמר רבי שלמה יצחקי: 'לא יעשה דיבורו חולין'. כל מילה, כל דיבור נרשם ותקף ולא ניתן למחותו, והחמור מכל הוא כאשר האדם בהבל פיו חורץ את דינו. מעשה נפלא סיפר הרב יצחק זילברשטיין, ובו נלמד מה כוחן של מילים: גב' פרידה כהן הי"ד נהרגה בפיגוע הנורא במסעדת "סבארו" בירושלים. מי ששמע את הדיבורים המפורשים שיצאו מפיה בימים האחרונים לחייה, עמד משתאה ונפעם, שכן היה מדובר באישה שלא הגיעה עדיין לגיל הזקנה. "מעולם", סיפר בנה, "לא נכנסה אימי הי"ד למסעדה כלשהי. היא הייתה פעילה בשכונתה בארגון שיעורים תורניים לנשים ובמיוחד שיעורי לשון הרע, וכשאמרנו לה מדי פעם שתצא, היא מיד סירבה. ביום בו אירע הפיגוע עברה פרידה בדיקות שבגינן הייתה צריכה לצום. היא הייתה אמורה לקחת איתה אוכל מן הבית כדי להשביע את נפשה לאחר הצום, וברגע האחרון שנתה את דעתה, ולמרות שזה לא התאים לה כלל שלא לקחת אוכל, יצאה כך מן הבית. וכשהוצרכה לטעום משהו לאחר הצום, נאלצה לעשות דבר שלא עשתה מעולם, להיכנס למסעדה. שעה קצרה לפני שיצאה מן הבית אמרה לבנה: "אני קצת מבוגרת, ורואה כבר את הסוף". "הרי את עדיין צעירה לימים אמא, ופעולתך מורגשת מאוד בשכונה", אמר לה בנה. אך היא המשיכה ואמרה: "אבל גם למות אינני רוצה. קראתי בספרים שיש עניין של חיבוט הקבר, וכי אוכל לסבול זאת? על כן אני מתפללת לה', שאם הוא רוצה לקחת אותי מן העולם, שייקחני בצורה כזו שאעלה מיד לגן עדן ואתייצב בפני כסא הכבוד". וממש שעה קצרה לאחר מכן עלתה בסערה השמימה במות קדושים וטהורים, בדיוק כפי שרצתה, שהרי מי שנרצח בגלל היותו יהודי, נכנס מיד לגן עדן, כפי שכותב הרמב"ם. "כוחן של מילים"..
הלכות תקופת בין המיצרים (לגזור, לשמור ולקיים)
