אי שם בשכונה חסידית בבני ברק, היה זוג חשׂוך ילדים. אחרי 12 שנים של ניסיונות, הגיעה הבשורה הטובה והאישה נקלטה. לאחר תשעה חודשים, כשהאם העתידית בחדר לידה כורעת ללידת, הלידה הסתבכה ונשקפה סכנה גדולה לאישה ולעובר. הרופאים פנו לבעלה ואמרו: "אנו מצטערים, אך אין ביכולתנו להציל את שניהם. לכן תבחר או אשתך או התינוק. האבא המסכן לא הסכים לקחת אחריות והפנה את השאלה לאשתו, בטענה שאינו יכול להחליט לה על חייה. אחרי מעט מחשבות האישה החליטה כי היא מוכנה להקריב את עצמה למען העובר, בטענה ש-12 שנות ציפייה וסבל צריכות להסתיים, ולכן כעת עדיף להשאיר את בנה בחיים, מה גם שהרופאים הסבירו לה שאם יצטרכו "להפיל", היא לא תוכל להיכנס להריון לעולם.
אחרי ההחלטה, הסתגרו הגבר ואשתו, שביקשה צוואה קטנה וחשובה: "אנא, כשהילד יגדל ויבין, תספר לו עליי, תספר לו איך הקרבתי את חיי למענו, תספר לו כמה שנות סבל וטיפולי פוריות עברתי רק כדי שיצא לאוויר העולם. וכשיגדל, תבקש ממנו שילמד תורה לעילוי נשמתי, וכמובן שיקרא עלי קדיש. אחרי פרידה הקשה, נולד התינוק ואמו נפטרה. הילד גדל בתלמוד תורה, ומגיל 5 היה מגיע בכל אזכרה לבית העלמין עם אביו לקברה. כשהגיע הילד לגיל 12, הסביר לו האב, שהחל מהשנה הבאה הוא יקרא "קדיש" לעילוי נשמתה ולימד ופירש לו את הכתוב. הילד שגדל בבית עם תמונה גדולה עם של אמו בסלון, הגיע לגיל 13, ואף ליום האזכרה. האב הנרגש שחיכה למעמד הזה 13 שנה, ערך את האזכרה ובפעם הראשונה בחייו, קרא הילד את ה"קדיש". הבן, למרבה אכזבתו של אביו, קרא בקרירות ובפשטות, ללא התרגשות וללא שום אקט מיוחד. האב המאוכזב פנה אליו בזעם ואמר לו: "אתה לא מתבייש? אמא שלך שהביאה אותך לעולם ביקשה ממני לחנך אותך בקריאת הקדיש, אני מחכה לזה 13 שנים ואתה אפילו לא מזיל דמעה! לא מתרגש! וקורא את זה כמו שאתה גורס תהילים. תתבייש!".
פנה אליו בנו ואמר: "אבא, אני ממש לא מבין אותך. אתה מצפה שאני אתרגש ואגיב בצורה מיוחדת כי זו הייתה אמא שלי, אך אני לא מכיר אותה! אני לא יודע עליה שום דבר, מעולם לא טרחת לספר לי משהו מיוחד, מלבד על סיפור הלידה. הדבר היחיד שמקשר אותי אליה הוא פעם בשנה שעולים לקברה, ובנוסף התמונה שלה בסלון, אך חוץ מזה אין לי שום קשר אליה, איך אתה רוצה שאני באמת אתרגש אם איני מכיר אותה".
לסיפור יש המשך, אבל כאן הגיע הזמן לעצור ולהרהר מעט עם עצמנו. שנה שלמה, חלקנו כלל לא זוכרים שנחרב לנו בית המקדש, לא לומדים על מהותו, מעלותיו וכוחו העצום. מלבד הכותל המערבי ואולי תמונה בסלון, אין לנו באמת קשר רגשי יום יומי אליו. אז איך בדיוק רוצים שנגיע לתשעה באב (סוג של אזכרה על החורבן) ונבכה ונצטער, אם מעולם לא ראינו אותו ולא היינו בו. למעשה איננו יודעים מה פספסנו.
אז הדרישה של האבא אכן מוצדקת, אך עם זאת באמת קשה לבכות על דבר שאיננו מכירים אותו, ולכן כל השנה אנחנו באמת אמורים להתאבל, לזכור, להזכיר ללמוד וללמד את כל נושא המקדש, ואם לא נעשה את זה, נגיע שוב לתשעה באב, נשב על הרצפה, נצום ורק נחכה שהיום המתיש הזה יעבור.
ומי שבכל זאת מרגיש "מפוספס", יכול ב-72 השעות הקרובות ללמוד ולתפוס בערך את העוצמה והמושג של בית המקדש. וכך להתחבר למקום שכל אמונתו, תכליתו ועוצמתו של עם ישראל מתנקז שם
