ההיסטוריה הטלוויזיונית במדינה מוכיחה שטרנדים חובקי פריים טיים באים והולכים בקצב הפרסומות. ציר הזמן שהחל בערך לפני 15 שנים מראה שהציבור שצופה בטלוויזיה לא נאמן במיוחד לפורמטים המשודרים, ומצביע בשלט עפ"י מצב הרוח. זה החל (בסדר הכרונולוגי) בתוכניות אירוח (דן שילון במעגל), תוכניות מתיחות ופספוסים, שעשועונים, סאטירות, תחקירים, ועכשיו הגיע הזמן לתוכניות מוסיקה וריאילטי. מסתבר שהציבור השתעמם משאלות מראיונות טרחניים, דאחקות של יצפאן, שאלות על דוד בן גוריון, מהחיקויים של טוביה צפיר, ואפילו מעוד תרגיל עוקץ של הנוכל מחדרה. מה שמעניין אותם היום הם השאלות, מי שׂרד, מי הודח, מי קיבל הכי הרבה אס.אמ.אסים ומי יחזור בגלגל הצלה. וחוץ מזה, הכוכבים החדשים (המנטורים עלאק) הם דמויות דיי מפוקפקות כמו אייל גולן, מרגול ואביב גפן, שאמורים להכריע מי תהיה תגלית השנה במצעד הפזמונים השנתי. 
תוכניות הריאליטי שמספקות לכולם כמה רגעי מתח בשעות הערב הבינו שכדי לרתק את העם, צריך להשתמש בכל האמצעים, או יותר נכון בכל המגזרים. וגם לנו, הציבור הדתי יש נציגים בשלל התוכניות. מראש אני מצטער על הבורות השמית, אך בכל תוכנית שהייתה בשנים האחרונות היה את הדתי המחמד שבטוח שהוא מקדש שם שמיים, ולשם כך הסכים להשתתף במשחק ולהראות לכולם שחוץ מלירוק על ילדות ולהעיף נשים מהאוטובוס, אנחנו גם ציבור ספורטיבי, מגניב שלא נרתע מחוסר צניעות, קללות וחילול השם, למען המטרה הקדושה כאמור, השתתפות בתוכניות הריאליטי. אז הנה מקצת השמות שהצלחתי ללמוד תוך כדי עשיית הכתבה: ברי סימון, האח הגדול, מלכי ופישל, לרדת בגדול, אשר, האח הגדול עקיבא וענאל (שוש ושושה), בני אלבז, היכל התהילה, ועוד שלל משתתפים בתוכניות המוזיקה (דה-וויס, כוכב נולד, ואייל גולן) ובטוח שכל חובב טלוויזיה יוכל להוסיף עוד עשרות לשלל הדוגמאות.
השאלה הגדולה, מה אומרת דעת התורה על ההשתתפות בתוכניות האלה? אולי אכן יש קידוש השם בכך שרואים שהמשתתפים שומרים על מצוות, כשרות, הלכה (עד כמה שאפשר) למרות שהם נמצאים במקומות הכי גרועים בעולם? ואם בכלל מותר לנו לצפות בתוכניות האלה?
את כל השאלות האלה (כולל הסבר ורקע) הפננו לרב רפאל סבתי שליט"א, שינסה לבאר לנו את הנושא מהצד התורני.
הסברתי לו את הרקע של אותן תוכניות (כוכב נולד, המירוץ למיליון ותוכניות המוסיקה למיניהם.
תשובת הרב רפאל סבתי שליט"א
"אענה לך בתשובה אחת מסכמת לגבי כל השאלות, ובנוסף אסביר על ההשלכות והמציאות היום בעקבות אותה תרבות.
ראשית כל, וזה לא משנה איך קוראים לתוכנית, וזה לא משנה מה האופי שלה, אם היא תחרות שירה, ריקודים או ביצוע משימות, כל תוכנית שיש בה פריצות או ניבול הפה או כל דבר שהנפש היפה סולדת בהם אסורה לצפייה. גם אם התוכנית נמכרת בעטיפה של ממתק, ואף אם כביכול אין בה דבר רע לכאורה, הדמויות, ההגשה, המחשופים, סגנון הדיבור, לשון הרע, ההשפלות ושאר מרעין בישין אוסרות את התוכנית.
צריך לזכור כשהמפיקים והעורכים "בונים" את התוכנית "שולחן ערוך" לא עומד נגד עיניהם, אלא הרצון למשוך כמה שיותר צופים. ואיך הם עושים את זה? ע"י תככים, מזימות, לשון הרע והעלאת רף המתח כשכל האמצעים כשרים מבחינתם. לכן, התוכניות האלה ככלל אסורות לכל ירא שמיים.
כפי ששאלת, גם אם ישנן דמויות דתיות, וגם אם לכאורה הם מציגות עשיית קידוש השם, אין כל היתר לצפות בהם, אחרי פח זבל לא הופך למסעדה, גם אם יש בו מאכל אחד ראוי לאכילה, לכן הטיעון הזה של צפייה בעקבות משתתפים כאלה ואחרים הוא חסר טעם וריח, כשמדובר בתוכניות אסורות מהסיבות שהזכרתי.
כנ"ל תוכניות מוסיקה ותחרויות כאלה ואחרות למיניהם, וזה לא כמו סתם לשמוע שיר ברדיו, שכן כל התוכנית עצמה פסולה ומביאה אדם לידי מחשבות לא טובות ומציגה בפניו עולם שיקרי, רע ודמיוני.
בנוסף, אין כל אמת בטיעון של הכנסת קדושה לתוך החיים, שכן לא כל מתמודד שמברך "שהכל נהיה בדברו" עושה קידוש השם, בטח כשהכל מסביב מטונף ופרוץ. כפי שאין היתר ללכת למועדון ריקודים עם ציצית וכיפה ולקרוא באמצע הרחבה תהילים, כך אין שום היתר לצפות ובטח שלא להשתתף בתוכניות מסוג זה.
משה רבנו אומר לעם ישראל במעמד מתן תורה שהתפאורה המפחידה במעמד זה נועדה למטרה אחת "למען תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו", ורבותינו אומרים שזוהי מידת "הבושה". מאז ומעולם מידת הבושה היתה סימן ההיכר של כל יהודי, וכמאמר חז"ל ג' מידות יש בעם ישראל, רחמנים, ביישנים וגומלי חסדים. ולצערנו היום סרה הבושה מאיתנו, וחוצפה יסגי (כלומר שבעקבותא דמשיחא) החוצפה תגדל, ולא מתביישים מכלום. אם פעם היו אנשים מתביישים לדבר דברים מסוימים בסתר, היום הכל בגלוי ובפרהסיא, ניבולי פה נוראים והיום קוראים לזה "חופש הביטוי" ו"חופש המלבוש" וחופש…
בלשון חז"ל זה נקרא הפקרות וסילוק מחסום הבושה. אם פעם היה קשה לשכנע מה גורם "ולא תתורו אחרי עיניכם" לאדם, ומה רבה השפעה השלילית על אדם ממה שעיניו רואות ואוזניו שומעות, היום הכל יודעים שתוכניות המדיה וכל מה שהאדם שומע ורואה בשאר כלי התקשורת, משפיעות עליו ולרעה ומחנכות אותו למידות רעות, קנאה, שנאה, תאווה, חמדת ממון ואשת הזולת, בין הוא ילד או מבוגר.
בכל העולם מפורסמים מחקרים המקשרים בין מעשה האלימות והאונס ושאר מרעין בישין, הנגזרות מהצפייה בתוכניות וסרטים "חינוכיים" המאלצים את הצופה לאמץ את מה שעיניו רואות.
מצד אחד תובעים בני אדם וטוענים נגד כניסה לרשות היחיד ולצנעת הפרט, ומצד שני מביאים את החיים האינטימיים ביותר לרשות הרבים, מה? האם לסדום היינו, לעמורה דמינו? האם אותם "גיבורי תרבות" חסרי תרבות ומוסר יכולים להוות דוגמא ומודל לחיקוי לאזרחי המדינה התמימים, כאשר הם חיים חיי הפקרות, ובעלי מידות רעות, מכורים לסמים. העיתונות מלאה בסיפורים על אותם שחקנים וזמרים ושדרנים וכו'. האם אותו סופר תל-אביבי שמשרד החינוך מחייב בתי ספר ללמוד את שיריו ומפעם לפעם מופיעה ידיעה בתקשורת שהוא היה שתוי והשליך על מלצרית חיננית צלחת חומוס על פניה, האם הוא יכול להיות סמל ומופת לילדי ישראל?
יש דוגמא נוספת של פרופסור באוניברסיטה העברית מרצה ל"נימוסים והליכות", ומה לעשות, לפי הודעת המשטרה נוהג בעל המוסריות הנ"ל לדקור את אשתו בשיפודים להוטים, ומה הפלא שהנוער שלנו משופע ב"נימוסים והליכות" (ראה ערך הגשש החיוור בתכנית "נימוסים והליכות" – ב"הכה את המומחה"). ובנוסף יש את השחקן והבימאי הידוע בתל אביב שהוא גם מסומם ושתיין כרוני. אבל מה?! הוא יוצר סרטים, האם הוא יכול להיות דוגמא חיובית לבני הנוער היקרים ולהתנזר מסמים ושכרות, שהמדינה משקיעה מיליונים רבים כדי לשרש נגע זה מתוכם, אבל לריק, משום שאם המודלים לחיקוי והסלבס' והתקשורת נגועים בדברים הנ"ל, אז מה הפלא שהחברה בישראל במצב כפי שהיא בלא שרצו בכך, אבל הוא אשר אמרנו יש עיניים לאדם וחז"ל אמרו "עיניים רואות ולב חומד", והדרך אל המעשה השלילי קצרה".
