השבוע ציינה מדינת ישראל שלושים שנים לפרוץ מלחמת "שלום הגליל".
נקדים ונאמר, שמבחינתנו, המלחמה הזאת, בשמה המקורי כפי שקבעה ממשלת בגין, "מלחמת שלום הגליל", היא אכן ביטאה את האמת הבלתי תלויה, "שלום הגליל", והיום ניתן להוסיף "שלום ישראל".
מה שקרה לאחר מכן, זה כבר שייך למחלקת החקירות של "שר ההיסטוריה". כיצד משכתבים היסטוריה? כיצד מנצלים כח (בתקשורת, בפוליטיקה) ויוצרים דה-לגיטימציה למלחמה צודקת, ולנו תושבי קריית שמונה וגבול הצפון.
כאן המקום לומר שאין קשר בין מלחמת "שלום הגליל" כפי שהוחלט עליה בממשלה ובין שמונה עשרה שנות ההתבוססות בבוץ הלבנוני ונהרות הדם שנשפכו עקב חוסר החלטות של ממשלות ישראל שבאו לאחר מלחמת "שלום הגליל".
תושבי קריית שמונה ספגו קיתונות של רוע מיושבי קרנות בתל אביב, שמלבד פתחון הפה שניתן להם מחבריהם ב'מקומות הנכונים', לא הייתה להם שום זכות מוסרית לפגוע בנו.
הפוליטיקה באותן שנים התגלתה במלוא כיעורה ובמלוא צביעותה (כמו היום). ניצניה התחילו בהסכמה הכמעט מקיר לקיר באשר להחלטה לצאת למלחמת 'שלום הגליל', והמשכה בבריחה ארנבית והתרחקות מכתמי הדם והבוץ שנזרקו על התומכים במלחמה, ואגב כך בתושבי קריית שמונה, אשר 'בגללם יצא צה"ל למלחמה וחיילים רבים נהרגו בה'.
במהלך שלושים השנים שחלפו מאז, התפכחנו. למדנו להבחין בין האגואיסטים הדואגים להזין ולטפח את האגו שלהם, ובין אלה הרואים עצמם חלק מהכלל גם בעת צרה ונותנים ונותנים מעצמם. מאז המלחמה ההיא קרו כל-כך הרבה דברים, אבל האמת הראשונית נותרה יציבה, מלחמת "שלום הגליל", נכפתה על ממשלת בגין, ובגין תרגם אותה לפעולה.
שלושים שנים הם מספיק זמן כדי שיהיה אפשר לומר דברים שאינם תלויי-זמן. כמו למשל, מה קרה לנו תושבי קריית שמונה מאז? ובעיקר, מה קרה לעיר מאז ועד היום?
התשובה לשאלות הללו קלה אבל כואבת. מצבה של העיר הדרדר אל עברי פי פחת. ואם נדייק, ההנהגה הפוליטית אשמה במצב, ויותר מאשמתם של המנהיגים, אנחנו תושבי העיר אשמים בגורלנו שלנו.
לעבודות. אם עד שנת אלפיים היה אליבי מוצק לאי התפתחותה של העיר (גם זה בעירבון מוגבל) ולאוזלת היד של מנהיגה, מצב ביטחוני לא יציב, קטיושות ועוד, הרי שמאז שצה"ל יצא מלבנון לפני שתיים עשרה שנים, בשנת אלפיים, הטיעון הזה לא קיים, ובכל זאת מצבה של העיר הולך ומדרדר.
אני מניח שכאן יש מי שאומר 'על מה הוא מדבר? ומה עם הילדים המוצלחים שלנו? מה עם ההצלחות של איתוראן ועוד?
הילדים המוצלחים והצלחת קבוצת הכדורגל הם-הם העדים האיתנים התומכים בטענות הללו. המשותף למצליחים, היא המעורבות המינימאלית של הרשויות בנעשה בהם. ילדים מוצלחים, הם קודם כל הפירות של חינוך ההורים ומערכת החינוך בעיר. המבחן של העירייה מתחיל במקום שהילדים שלנו רוצים לחזור לעיר אחרי שירותם הצבאי ולימודיהם באוניברסיטה ולמצוא בית לגור בו ומקום עבודה להתפרנס בו, ואת אלה הם לא מוצאים. את תשתיות העיר ההרוסות ועוד שורה ארוכה של כשלים הנזקפים לחובתה של העירייה, לא נוסיף כמלח על הפצעים המדממים.
חלון ההזדמנויות שנפתח לרווחה עם יציאת צה"ל מלבנון, לא נוצל, ואולי כן נוצל, אבל לא לטובת תושבי העיר. במבחן התוצאה אפשר להעניק למנהיגיה מאז זרים של קוצים דוקרניים במיוחד. המחדלים אינם חד-פעמיים והם קורים יום יום שעה שעה בכל התחומים שהוזכרו.
איני מעוניין 'להוריד' את הדיון החשוב הזה לרמה בה פוליטיקאים מתנגחים ומנגחים זה את זה, כי זאת לא הכוונה.
הכאב והעצב ממצבה העגום של העיר הם-הם שצריכים להדיר שינה מהאחראיים הצריכים לעבוד למציאת פיתרונות.
מלחמת "שלום הגליל" היא הדבר הטוב שקרה לקריית שמונה וגם הדבר הרע. המלחמה פתחה חלון הזדמנויות להמראתה של העיר אל מחוזות מלאי תקווה ועתיד ורוד ומבטיח לבני ובנות העיר, ומאידך, היא קברה את אותן החלומות בגלל מחדליי המנהיגים, ושלנו התושבים.
השפנייה של ביבי
הנבואה באשר לאמירה "ביבי מלך" מגשימה את עצמה אף מהר יותר משנתניהו היה מעלה על דעתו.
מבלי להיכנס לשאלה (הקריטית, לכשעצמה) אם לפנות או לא לפנות את גבעת האולפנה, ביבי הוכיח שהוא אכן מלך.
בימים האחרונים זכינו במצעד הפוליטיקאים ה"אמיצים" תפארת המנהיגות לה יכול עם ישראל לצפות. איזה מילים, איזו נחישות. מילים כדורבנות מפיהם של שרי ממשלת ישראל. לרגע, היה אפשר לחשוב שאנחנו צופים בבני בניו של פופאי עליו השלום, ועוד בלי שטעמו את טעמו של התרד המפורסם.
השרים דיברו עד …שביבי הודיע "שר או סגן שיצביע בעד חוק ההסדרה, יפוטר!".
לפתע, עברו השרים ממחלקת 'בעלי החוליות' (הרופפות) למחלקת ה"זוחלים". איזו אלסטיות גילו לפתע השרים. הלשון התגלגלה והמשפטים (הפתטיים) החלו לצאת מאותו פה שאך לפני שעות הצהיר ואיים להצביע בניגוד להוראתו של נתניהו. בעקבות התנהלותם של השרים, שהם העידו על עצמם ש"העניין עקרוני" מבחינתם, חשבתי.
כיצד יצביעו השרים הללו כאשר תעמוד בפניהם שאלה עקרונית כמו: תקציב המדינה החדש, עם גזרות קשות על אזרחי המדינה? או לתקוף או לא לתקוף הגרעין האיראני?
האם הם יצביעו בהתאם לצו מצופנם? (למי שיש), או שיצביעו לפי כיוון הרוח של הכדאיות הפוליטית שלהם?
איך שלא מסתכלים על השרים הללו, מגיעים למסקנה שמדובר בפוליטיקאים שעשו מאמץ מיוחד השבוע כדי להצדיק את כל מה שאומרים וחושבים עליהם תושבי ישראל, וחבל.
הפשע משתלם
תחושת הכזבה והתסכול ממערכת המשפט הישראלית (בחלקה), הגיעה השבוע לשיא שלילי נוסף.
אם התרגלנו עד היום ש'משתלם' להיות עבריין/פושע תנועה בגלל העונשים המגוחכים בהם נפטרים העבריינים, השבוע אנחנו זוכים לפרק נוסף בהתייחסות הקלה מצד אותן מערכות לעבריינים שנשפטו למאסר על עבירות שוחד והרס המערכת הציבורית.
אחד המעורבים, יורם קארשי נשפט לשנת מאסר בודדת על מתן שוחד בפרשת מס הכנסה וג'קי מצא. השבוע שמענו שועדת השחרורים של השב"ס החליטה לשחררו בתום ריצוי שני שליש ממאסרו.
הסיבה לשחרור המוקדם, התנהגות טובה.
הגיע הזמן שמערכות המשפט, האכיפה והכליאה במדינת ישראל יפנימו שאזרחי ישראל 'מתים' לפגוש טיפוסים אלה כאשר התנהגותם טובה לפני שלקחו שוחד, אנסו או רצחו. ומבחינתנו שיהיו משוחררים וחופשיים לעד.
