חיים שכאלה

בישיבת ההסדר, הוא הזרוע המתכננת והמבצעת מזה כ-25 שנה, למרות שהרב צפניה דרורי ביקש ממנו לבוא רק לשנה שנתיים כדי "לייצב" את המערכת. בכיס יש לו ספרון של מסילת ישרים מקוצר שאותו סיים כ-33 פעמים, ואת הראיון הזה הסכים לעשות אחרי המון לבטים קשים. "לא רוצה חלילה להישמע שחצן או שתדרוך בי רגל גאווה".

אורי אורבך

חבר קרוב ואדם צנוע וענק. הכרתיו עוד מימיו הראשונים בישיבה בסוף שנות ה-70.

תמיד מחויך, עדין וחכם. בשקט בשקט סלל את דרכו והוביל מהלכים שטרם הצלחנו לעמוד על עוצמתם. סיסמתו "הטובים לתקשורת" הזיזה הרים ואנשים ושינתה את מפת התקשורת. סיסמתו "העם עם הגולן" עשתה מה שלא עשו פוליטיקאים גדולים ונואמים כריזמאטיים. אורי קרא מהלכים כמה צעדים לפני כולם וזכה להיות אוהב ואהוב ומתווה דרך אמיתי לאיך צריכים להיות היחסים שלנו בין אדם לרעהו ובייחוד ל"יריבו".

פלוגת אלון

שבעה מלוחמי הישיבה נהרגו בקרבות השונים ב'שלום הגליל' ומתוכם חמישה מפלוגת אלון מחטיבה 188 בשריון, בקרב אחד על כביש החוף, בואכה ביירות.

היה זה אירוע טראומתי למשפחות כמובן אך גם לבית הישיבה.

לחשוב שכרבע מחברי המחזור לא חוזרים לבית המדרש הופך את העניין לבלתי נתפס.

אגב, מאותו קרב הוחלט בצה"ל שלא לגייס את בני הישיבות לאותו חיל, אלא לפזרם בכמה חילות.

האווירה בעיר ובישיבה היו קשים ביותר הרב דרורי (שזקנו הלבין באותו חודש) והרב קירשטיין נסעו ממקום למקום בלבנון על מנת לעודד את החיילים ואחר כך, את המשפחות השכולות, ואת בני הישיבה.

חברי הפלוגה בקשר עד היום, בינם לבין עצמם ועם המשפחות השכולות, מלווים מעודדים וזוכרים.

הצער והאבדן הגדול תועלו לבניה מחודשת (פיזית ורוחנית) ולהעצמה של בית הישיבה. זכינו וכיום הכביש המוביל לישיבה (נחנך לפני כשנתיים) נקרא רחוב "פלוגת אלון".

השואה

בעצם, האירוע המכונן של חיי.

אני חש כ"ניצול שואה" במידה רבה, אף שהנני בן הדור השני.

אני נקרא על שם סבי חיים הי"ד שנרצח באושוויץ עם משפחתו הרחבה וארבעה מילדיו.

כל בוקר אני אומר תודה שיש לי את הזכות לחיות במדינת ישראל המתכוננת ומחפש את חלקי בהקמת עוד נדבך של עשייה.

כל המרץ של חיי נובע מההרגשה שאני צריך להשלים עשייה של כאלו שאינם כאן עמנו, לעשות ולפעול.

גדלתי ליד אבא משה (ז"ל) שניצל מן התופת כילד בדרכים פלאיות תוך כדי מחבואים שונים, מוסדות ומנזרים בבלגיה.

אבי לא דיבר הרבה ולא סיפר עד שנכדיו גדלו ואז החל אט אט לפתוח את סגור לבו.

בימים אלו שבנו מ"מסע שורשים" לבלגיה אליו נסענו טליה רעייתי, אני וילדינו.

החוויה הייתה מרגשת, קשה ובעיקר מרוממת תוך הודיה לבורא עולם שהגיענו עד הלום.

סגרתי הרבה מעגלים, עם אבא שלי, עם התובנות שלי ואפילו עם ילדיי.

לשאלה, "היכן היה אלוקים בשואה"?, אני משיב בפשטות: "היכן שהוא נמצא היום". בימים בהם ניהלתי את חמ"ל הישיבה במלחמת שלום הגליל 2, היו לי רגעים קשים. באחד מהם באישון ליל עליתי על גג הישיבה בוכה (אני בוכה גם ביום) מהתפרקות של הקשיים והאתגרים, מתבונן בנוף הלילי הפסטורלי והריחני, מדורות אש בכל המרחב. הרגשתי לחוץ ומסכן ולפתע צצה מולי דמותו של סבי הי"ד.

אמרתי לעצמי: מה היה נותן סבי בעומדו בשערי תאי הגזים לו היה יכול לחלום על עצמו כבן חורין בארצו, מתמודד עם קשיים כולל קשיי מלחמה.

מאותו רגע "לא ראיתי כלום ממטר" הבנתי…

מלחמת לבנון השנייה

הדוגמה הטובה ביותר לתגובה ספונטאנית של מוסד חינוכי.

המלחמה פרצה לפתע. רוה"מ דאז אולמרט וממשלתו, לא הכריזו על מצב חירום אזרחי (מל"ח ופס"ח) וכל עיר הפכה לישות עצמאית שצריכה לדאוג לעצמה.

בישיבה גויסו בצו-8 חלק מהלוחמים. הצעירים ואלה שלא גויסו נשארו בישיבה ובהוראת הרבנים החלו בעשיה מאולתרת לסיוע לעיר.

הרב דרורי לא היה מוכן לשמוע על עזיבה דרומה "לעת כזו תעודתנו". זהו מבחננו בזמן אמת האם החינוך שלנו עומד במבחן.

עבדנו כחודש, יום ולילה תחת אש והפוגות תוך שאנו מאכילים דרך מטבח הישיבה מאות אנשים כולל חיילים רבים שהסתופפו ולנו בישיבה לאחר האירוע בכפר גלעדי בו היו חיילים חשופים שנהרגו הי"ד.

עלו אלינו לרגל ארגוני סיוע, פוליטיקאים, אנשי ציבור ו"עמך" שעודדו אותנו וחיזקו אותנו.

הישיבה נפגעה פיזית (ארבע נפילות ישירות ומאות רסיסים) אך המשכנו בעבודה יום ולילה באופן שהפך מיום ליום למאורגן, ממחושב ויצירתי.

עבורנו כגוף מחנך היה זה ציון דרך ונקודת זינוק להמשך חיבור עמוק ואישי לאנשי העיר קריית שמונה.

אחד המפעלים היותר מוצלחים בעקבות ההגעה לבתים רבים כל כך, הייתה הקמת הגמ"ח לסיוע למשפחות שפועל עד היום ומגיע לכ-250 משפחות.

בר מצוה בישיבה

הצורך לתת אפשרות למשפחות לחגוג בר מצוה באופן מיוחד ומורגש הורגש באזור כבר לפני שנים רבות. הצורך הגיע מכל שכבות הציבור בני קריית שונה קיבוצים ומושבים.

הרצון הטבעי להיות חלק ממנהגי עם ישראל גם אם ביום יום אין הדבר בולט בחיי המשפחה, הביא ליצירה הנפלאה הנקראת כיום "לעשות בר מצוה בישיבה".

מאות משפחות חוו את חווית החיבור של השמחה מצד בני הישיבה אל בני המשפחה. הילד לומד לפני היום הגדול ככל שחפצה נפשו. יש הלומדים חצי שנה ויש פחות כמובן.

הדרישה לחגוג את בר המצווה באה מהשטח ומוכיחה את הרצון הגדול של עם ישראל לחיבור למסורת, באהבה.

חנן סבר ז"ל

זכינו לחיות בצילו של ענק. איש הפלמ"ח, שורשי, אמיץ ונדיב לב. חנן, התעניין ביהדות והחל לחקור אותה בעקבות מלחמת ששת הימים. חנן החל לומד תורה בהתכתבות עם פרופסור נחמה לייבוביץ' ואט אט עשה דרכו תוך הישארות במרחב קיבוץ יפתח ומשפחתו והחל לקיים תורה ומצוות בהקפדה.

המוקד היה בית המדרש בקריית שמונה בו למד בקביעות עשרות שנים עד סוף ימיו.

תלמידי הישיבה זכו לראות בתוכם (עם מכנסיים קצרים נצחיים) אדם שייצג את העבר, ההווה והעתיד של עם ישראל ומדינת ישראל. הבחורים למדו מאישיותו הרבה יותר ממה שיכלו ללמוד מהרצאות מלומדות. חנן למד עימי באופן אישי, שוחח וסיפר על עברו בפלמ"ח ובכינון "הקומנדו הימי" דאז והתווה להם את הדרך כיהודים משוחררים בארצם וכלוחמים לעתיד.

יוסי שריד

הרב דרורי אומר תמיד "ליוסי שריד יש תעודת כניסה ישירות לגן עדן".

"תעודת הכניסה" הינה המסמך של ייסוד עמותת הישיבה שבין שבעה חבריה (כמו הרב נריה זצ"ל, הרב דרורי יאריך ימים ושנים) נמצא גם יוסי שריד.

כן, יוסי שריד סייע, והתרוצץ על מנת להשיג אישור הקמה משר הביטחון דאז שמעון פרס (כדי להקים ישיבת הסדר בימים אלו נדרש אישור שכזה).

הרעיון המשותף לרב דרורי וליוסי שריד היה, כי אחרי חדירת המחבלים והרצח הנורא בקריית שמונה בחול המועד פסח והפחד העצום, כדאי להביא בחורים/חיילים שיפיחו חיים ובמקביל ישמרו לילה לילה על גדר המערכת של העיר ממערב.

יוסי שריד האמין בעוז רוחם של החבר'ה וכך יצא הדבר אל הפועל.

יוסי שריד שומר על קשר מעולה עד היום עם הרב דרורי וזוכה להערכה רבה מכולנו בהיותו ישר, הגון, ציוני ויהודי חם אף שאינו "חובש כיפה".

גמ"ח מצרכי מזון

הכלל הבסיסי עליו מחנכים אנו בישיבה הינו:

"הדבר הגדול שאדם יכול לעשות, הינו לסייע למישהו אחר".

שני שלטים ענקיים כאלה נמצאים בשתי הכניסות של הישיבה וממחישות את הדרישה שלנו מעצמנו ומתלמידינו להיות בערנות ובכוונה, אל מול הזולת.

לחפש לראות במה אפשר לעזור ולשמח. מחיוך וחיבוק גדול ועד הוצאה מכיסנו הפרטי לטובת האחר.

בישיבה שלושה ארגוני גמ"ח:

1) הלוואות גמ"ח.

2) סיוע לפרויקטים.

3) גמ"ח מזון.

אנו מסייעים לכ-250 משפחות כשבני הישיבה ותלמידי בתי הספר ממיינים, אורזים, רושמים דיווחים ממוחשבים ומשמשים כסבלים.

ימי כיפור בקיבוצים

מה שהחל כטפטוף דק דק, הפך לשיטפון מבורך.

העובדה היא שאנשים רוצים קשר רוחני ביום לריבונו של עולם.

"הממסד הדתי" הפך לעיתים למונע והנה נקרתה ההזדמנות שבני ישיבת הסדר מהווים, משהוא אחר.

הישיבה נתפסת כמשהו רענן, זורם, אמיתי שאינו מאיים.

אנשים בקיבוצים הזמינו אותנו לסייע וה"שידוך" הצליח מעל ומעבר למצופה.

היכולת להקשיב, ללמוד איש מרעהו הפכו לעובדה קיימת.

"הריקוד" המשותף הזה הפך למנוף של הכרות, ידידות, אהבה ובעיקר תקווה שהנה על אף הכל ורואי השחורות אנו עם אחד, לב אחד ורצון טוב להתקדם ולשפר מתוך חיוך ואופטימיות.

המניינים בימים הנוראים הפכו לעובדה, למסורת ואף לקטליזטור בהקמת בתי כנסת של ממש בקיבוצים רבים.

ההכרות וההתוועדות באמצעות הפעילות הזו הינם התקווה הגדולה של כולנו שדווקא "מצפון תפתח הטובה".

פוליטיקה

מילה "גסה" בעיני רבים.

זו הדרך לשינוי ולתיקון עולם בוודאי בארצנו המתחדשת.

הנס הזה שכולנו זכינו לו, הקמת מדינת ישראל שדורות ייחלו להקמתה, אסור שיתמסמס באווירת "נח לנו, יש זמן וכד'".

ככל שטובים יותר וישרים ייכנסו לתחום כך תתקדם איכות חיינו והווייתנו במדינה. צריך פורצי דרך מקרב הדור הצעיר שלא "יקטר" על המצב אלא ייעצב אותו.

יש להיכנס במרץ ובגמישות מתוך תחושת אחריות ורצון להיות שלוחי ציבור נאמנים.

זה הזמן וזו ההזדמנות. יש לזכור (חישבו על זה טוב) מעולם לא היה מצבנו טוב יותר.

עבודה סוציאלית

לימודי במסגרת ביה"ס לעבודה סוציאלית במכללת תל-חי (מחזור ב') היו הדרך שלי להיפתח לעולם של עשייה ורצון לשינוי, בקרב החברה בה אני חי.

בהגדרה האקדמית עובד סוציאלי = סוכן שינוי.

אף שאינני עוסק כבר שנים רבות בעו"ס הקלאסית הרי שכל הווייתי הינה לקדם, לשנות, לרענן ולהוסיף טוב.

זכיתי לעבוד בתחום הזקנה במסגרת בית הקשיש ובהיותי אופטימי ללא תקנה, לקחתי על עצמי לתקן ולשפר, במקום שרבים רואים בו את סוף הדרך.

ראיתי את החוכמה, את העוצמה, את התוויית הדרך שבזקנים ושאבתי כוחות לקדם ולהקים מפעלים, יזמות ולהפיח תקווה.

על זאת זכיתי (לא מבין עד היום מדוע) יחד עם אנשי צוותי בפרס הנרייטה סאלד לשנת 90' לעו"ס מצטיין ארצי. קיבלנו את הפרס מידי רוה"מ יצחק שמיר ז"ל בירושלים.

מוסיקה

נשמת חיי.

מגיל צעיר אהבתי לשיר ובגיל שש עשרה בעקבות תחנונים רבים להורי, קנו לי את הגיטרה הראשונה.

אני זוכר ומעריך אותם שהרי יש לזכור שהיו אלה ימי ה"ביטלס" שנמנע מהם לבוא לארץ להופעה עקב היותם "לא חינוכיים" לדור הצעיר.

המפגש עם ר' שלמה קרליבך לקח אותי לעומק, עומק המוסיקה היהודית והנשמה היתרה. מאותה העת בתיכון, במשק, בצבא ובכל מקום, הייתי צמוד לר' שלמה ולגיטרה שלי.

ניגנתי בכל מקום את לחניו המרנינים (חיבר כ-1000) וכך גם נקשרתי לטליה רעייתי שניגנה גם היא.

כחמש עשרה שנים, מדי מוצאי שבת נערכה בביתנו בעיר מסיבת מוסיקה, "מלווה מלכה" כשעשרות מבחורי הישיבה יושבים על הארץ (לא היה מספיק מקום) ולאור נרות שרים שירי נשמה יהודית ומלחינים שירים ע"פ כשרונם.

עד היום אנו לא יודעים מה הייתה סיבת ההצלחה הגדולה, העוגות המדהימות של טליה, או המוסיקה שלי.

בעקבות הלחנים החדשים הפקנו בישיבה דיסק "ירכתי צפון".

גרעין תורני קריית שמונה

השם אינו מייצג, הרעיון הוא, להתחבר.

מו"ר הרב צפניה כתב מאמר בשנות ה-50 כנער בעלון נפוץ, כי הפתרון ל"ישראל השנייה" אז בימי המעברות, הינו לעבור לגור ולחיות כאופן מלא בעיירות הפיתוח למיניהן.

כתבו לו בהערת מערכת כי "צפניה הוא צעיר ונאיבי".

כיום כשמפעל זה הינו ממפעלי הדגל של הציונות הדתית ממטולה ועד אילת, פתאום נראה שההוזה הופך לחוזה.

את זאת כתב באריכות הסופר אלישיב רייכנר בספרו על התופעה הזו שכיום נקראת תופעת "הגרעינים התורניים". בסוף שנות ה-70 הגיעו במאורגן ראשוני משפחות "ילדי השמנת" לקריית שמונה למצב של הפגזות וקשיים גדולים.

רבים "הרימו גבה" וחלק אף אמרו בקול רם "הם באו לשנה שנתיים ויעזבו".

הקשרים בין תושבי העיר "ואנשי הרב דרורי", "אנשי מרץ" ו"בני הישיבה" כפי שנקראו, התחממו והתחזקו וככל שעוברים השנים, הקשר עז ואמיץ יותר.

לימוד משותף של יהודים

בית הישיבה שותף לפעילות של קבוצות לימוד רבות ככל האפשר. הרב דרורי לימד במשך שנים רבות תלמוד במשגב-עם ובנאות מרדכי.

הרב קירשטיין והרב פוקס ובוגר הישיבה חיים זגורי, מעבירים שנים ארוכות, ערב ערב, שיעורי "דף יומי" בבתי הכנסת בעיר. הרצון להכרת ארון הספרים היהודי מביא עתה יזמה חדשה של מכללת תל-חי והישיבה ללימוד תלמוד ברחובה של עיר במסגרת "אקדמיה בכיכר".

ב"ה מיד לאחר חג הפסח, ילמדו תלמוד במשותף מו"ר הרב צפניה דרורי ופרופסור יזהר בן שלמה, מקיבוץ עמיעד.

קבוצה ותיקה שבה רעייתי טליה ואני חברים הינה קבוצת "מעגלים". שנים שאנו לומדים תורה ביחד, אנשים מיישובי הגולן, הגליל והעמק.

כל שנה מוקדשת לנושא (השנה "עשרת הדיברות") וההרצאות באות מטובי המרצים רבנים, סופרים, חוקרים ועוד.

הלימוד המשותף מחולק בכך שבכל מפגש (מדי שבועיים) מתקיים שיעור ואחר כך דיון פתוח. הכל נחתם בפרק מוזיקאלי רלוונטי אותו מוביל המחנך בזמר, ידידי הטוב עופר גביש מקיבוץ יפתח.

הלימוד, העיון וההעמקה, מפילים מחיצות, פשוטו כמשמעו.

שאלון אסוציאציות:

שי צ'רקה
כשרון ענק

פייסבוק
אין לי. לא מבין בתחום.

בחירות 2015
רצון העם.

אנדרדוס
צמחו בישיבת קריית שמונה. גאווה גדולה.

הבית היהודי
להתחבר בגובה העיניים.

מדרשת תל-חי
סיפור של הצלחה אקדמית ורוחנית.

הרב מרדכי אלון
פספוס גדול…

עלונים של שבת
רבה התועלת על הנזק.

הרב צפניה דרורי
מורנו ורבנו, פשוטו כמשמעו.

הרב שלמה קרליבך
ההצלה שלי בגיל 16. יצק תוכן ונשמה לעולמי.