…אז חשבתי, ואז הגיעו אירועי השבוע החולף וסנטו בי במלוא העוצמה.
לעיתים אנחנו נדרשים לחצוץ בין החלומות והרצונות שלנו לבין המציאות. כך קרה השבוע (כהמשך לעוד מאה שנים של חלומות מתנפצים). פתאום, אתה מבין שקורה כאן משהו. על האויבים שלך אין לך שליטה ולא כל ציפייה. הם האויבים שלך. אולם מבני עמך, בשר מבשרך (מכיר את האמירות "אני לא אח שלך"…). בכלל, הנטייה הרווחת שכל פרט מפקיע את זכות ההגדרה שלנו כקולקטיב (יהודים) ומחליט על דעת עצמו או הכת אליה הוא משתייך כיצד להגדיר מושגי ברזל, הגיעה לשיא שלילי. אבל נעזוב את המגדירים לנפשם, בינתיים.
רבים חשים שאנו חיים בליקוי מאורות גדול המזכיר את 'והארץ הייתה תוהו ובוהו' הבראשיתי. גם יש מים על פני תהום, אלא שהפעם מדובר בדמעות. הרבה דמעות של אימהות החשות שילדיהם הפכו לגרסה של 'עקדת יצחק', רק שהסוף בסיפור שלהם שונה. כואב יותר. הן מאבדות את ילדיהם.
שוטר מג"ב, בראל-אחיה שמואלי ז"ל הביא לשיא את הניגודים בתוכנו: אחדות הכואבים, התומכים, המתפללים, המשתתפים בלווייתו, מול שקט, אלם, חוסר התייחסות, אפילו לא לצורך הפרוטוקול, של חלק מן הפוליטיקאים. כדי לא להשאיר את האמירה תלויה באוויר, מגיע מי שעתיד להיות ראש ממשלה, ואומר את הדברים הכי מקוממים בסוכת האבלים של ח"כ אלחרומי מרע"ם, "נפלת בקרב….", שה'שידרוג' במילה ב-'נופל בקרב' קשורה קשר אמיץ וציני בקול חבריו ברע"ם שיקבעו את גורלו של יאיר לפיד, גורלו הפוליטי. אותו יאיר לפיד מצייץ (מנהג מגונה הציוץ הפוטר אותך ממציאות) בדברי הנחמה שלו למשפחת בראל אחרי שנפטר "נפגע בעזה…".
אוי לאוזניים ששמעו את לפיד אוי לעיניים שקראו את שכתב.
לראות את האלפים מגיעים לבית חולים סורוקה מתוך אמונה שעצם נוכחותם, תפילותיהם ודמעותיהם ליד מיטתו יביאו לנס, מזיזה את הנים הכי רגיש, הכי יהודי שיש לכל אחד מאיתנו. לשמוע את הוריו אומרים את האמת בפרצופם של מי שאחראים לשלומו וביטחונו של בנם, דווקא מתוך כאבם האין סופי, ולדעת ש'אין עם מי לדבר', זה מתסכל.
יש יותר מתחושה שההנהגה (לא רק זו) נידבה אותנו להיות ברווזים בחזית המלחמה, רק מגבירה את התסכול.
די, נמאס להיות עבד ל'מה יגידו בארה"ב' מה יחשבו עלינו בעולם וכיצד נראה בעיני הצבועים באו"ם. די, מספיק.
זו העת להתרומם מהשפל, להיאחז ביסודות המקורות שלנו שהם הכי הגיוניים, הכי אנושיים והכי מתבקשים, ולהשכים ולהרוג את כל מי שקם להורגנו. סליחה מההומניזם המזויף, סליחה מכל העמותות והגופים הנושפים בעורפו הבריא של העם שלנו. מספיק לקנות ערכים ב'עלי בבא' וב'אמזון'.
הערכים שלנו נוצרו כדי שנשתמש בהם בזמן ובמצב שצריך להשתמש בהם, כי הערכים היחידים הנושאים 'תו תקן' ועמדו בניסיון של למעלה משלושת אלפי שנים.
בוא, תתחיל איתך
לכל אלה המתפייטים בברכות סכריניות של איחולים וברכות לשנה החדשה עם המילים היפות על אהבה, שלום, לגרש את הרע, להביא את הטוב, הייתי מציע פשוט לאחל את הברכות והתקוות הללו כל אחד ואחת לעצמו.
שכל אחד יביא אהבה, יקרב את השלום (בין אדם לחברו), שיגרש את הרע והרוע, שיביא הוא את הטוב בעצמו. האיחולים הללו הם ברי תוקף רק בתנאי אחד שהכל מופנה פנימה אל המברך והמברכת על ידי עשייתן. שבענו מכל הקלישאות הנאמרות אולם אין מאחוריהן דבר, זולת אמירה בעלמא. ולמי שתוהה על 'נאה דורש נאה מקיים', כן אני מתחיל בעצמי.
מעשה בקורונה ובאגו
מה לא נאמר על הקורונה, מה לא נכתב על המגפה? הכל, ובכל זאת אנחנו נגועים בתסמונת 'האישה המוכה', ומדוע?
גם אחרי שנה וחצי של התנסות בכל התעלולים של הווירוס, אנחנו מתעקשים לחזור על אותן הטעויות ובגדול. כל ילד יודע היום שהחיסונים הם המגן האולטימטיבי מול הווירוס, ובכל זאת מיליוני תושבים לא מתחסנים, וכל אחד מסיבותיו והאידיאולוגיה שהוא מחזיק בה. כל ילד למד בעל-פה את המשפט שהתקהלויות המוניות הן מדגרה ומצע תוסס להפצת הווירוס, ועדיין מגיעים שלושים אלף צופים למשחק כדורגל ועשרת אלפים להופעה של עומר אדם. והכי מדהים שכל מגיש או מגישת חדשות יודעים לדקלם את מספרם של הנפטרים והחולים, ועדיין אחרי שהם מציינים את הנתונים (המזעזעים) הללו (11,000 חולים ביממה, שיא כל הזמנים ו-540 נפטרים בחודש אוגוסט, ב'צמרת'), הם מוסיפים את מילת הקסם 'אבל', וחותמים במסקנה הפוכה ממה שמתבקש.
הווירוס הזה חשֹף עוד משהו באישיות שלנו. אנחנו לא יודעים להתאפק, לדחות סיפוקים, וככל שאתה פוליטיקאי בכיר יותר, ה'מחלה' חריפה יותר.
ההיגיון אומר שכאשר: אנו נמצאים בנקודה זמן שהחיסון בחלק גדול ממיליוני המתחסנים הוא בגדר 'פג תוקף' אחרי שחלפה חצי שנה, אנחנו נמצאים ערב חגי תשרי (ארוחות משפחתיות, תפילות), ואז בדיוק פותחים את שערי מערכת החינוך להתכנסויות המוניות, הדבר המתבקש היה, לא להוסיף שמן למדורה, ודווקא 'להפריד כוחות' עד יעבור זעם. וזה לא נעשה.
חבל שהממשלה הזאת מחבקת את ה'מתים' ומשליכה את החיים מתחת לגלגלי האוטובוס. חבל.
פתחו שנה בשביל תמונה, זה כל הסיפור
נ.ב. מחכה לראות את אלה שפתחו את שנת הלימודים בשביל תמונה, עומדים מול המצלמות בעוד שבועיים ולוקחים אחריות על התוצאות.
