אנחנו עדים לדרמה של הילדים חולי הסרטן בהדסה והמאבק מול שר הבריאות ליצמן להותיר את הילדים במחלקה האונקולוגית-ילדים בהדסה & שימו לב שמי שהכריע את הקרב לטובת הילדים וההורים הייתה לא אחרת מאשר התקשורת & אותה תקשורת שלא סופרת בעיות בתחום הרפואה בפריפריה &מדוע לא מגיע לנו יחס דומה?!
את השורות הבאות אני מבקש להקדיש לחיבור שבין התקשורת ובין צבע הדם שלנו בפריפריה.
אקדים ואומר. אין הדברים הנכתבים כאן מתייחסים מהותית לילדים החולים בסרטן, ממש לא. להם אנו מאחלים המון-המון בריאות.
…המאבק אותו מנהלים תושבי קריית שמונה והגליל במחדלי שירותי הרפואה ובראשם סגירת מוקד המיון והתורים הארוכים לקבלת טיפול אצל רופא מומחה, מוכר לכולנו.
מוכר לכולנו?! כן, חוץ מאשר לתקשורת. לתקשורת יש סדר יום משלה. מידי פעם מבליחה ידיעה כזו או אחרת לפאתי מהדורת חצות של החדשות או ידיעה סתמית ושטחית בעיתון כזה או אחר. בפועל? יש התעלמות מהנושא הכאוב שלגביו המימרה 'דיני נפשות' אינו מופרך.
אין מדובר בנושא שעלה אתמול או שלשום לסדר היום הציבורי. נניח להיסטוריה העגומה של הזנחת בריאותם של תושבי הפריפריה ושלנו. אם נתחם את הנושא בארבע השנים האחרונות מאז שהמוקד הרפואי נסגר, נמצא שהתקשורת בישראל מתעלמת מהנושא וכנראה שהחליטה שחייהם של תושבי הפריפריה אינו שווה אייטם במהדורות החדשות בטלוויזיה, ברדיו ובעיתונות.
…אולם, כאשר מדובר בבעיה המורכבת מהחלטות מינהליות-רפואיות לגבי מתן טיפול למספר ילדים חולי סרטן בבית חולים הדסה, ושוב ההתייחסות היא לקשר של התקשורת, מוצאים את ההבדלים.
בעוד שנושא הרפואה בפריפריה ומוקד המיון בקריית שמונה זוכים לאפס התייחסות בתקשורת הארצית, בעניין הדסה והילדים, הנושא לא יורד מסדר היום. לא יורד בכלל מסדר היום.
מהדורות חדשות מרכזיות בטלוויזיה נפתחות עם סיקור עמוק וממושך של הבעיה, התקשורת הפכה, מרצון לפלטפורמה אקטיבית לנושא. היא אפילו לקחה צד (ממש לא חוכמה להיות עם הילדים…) ומפמפמת את הטרגדיה לאורך כל שעות היום והלילה.
והנה, אנחנו שומעים ששר הבריאות יעקב ליצמן נכנע לדרישות ההורים, ומנכ"ל משרד הבריאות משה בר-סימן טוב מתחנן שהרופאים המתפטרים יגישו את רשימת דרישותיהם, והשר ליצמן ייענה להן… לא להאמין.
…ובכל אותו זמן, שקט, דממה. ציפור לא מצייצת וכתב לא מסקר את מותם של תושבים בפריפריה. התקשורת נאלמת דום מול הטרגדיה הרפואית-בריאותית ממנה סובלים אזרחי מדינת ישראל שלא מקושרים, שלא מתגוררים בירושלים. אבל חייהם קצרים בשמונה שנים מחייו של אזרח במדינת תל אביב וירושלים.
במגרש הביתי של עיתון "הארץ" מותר לקרוא לבנט 'נאצי'
מוסר כפול יכול להיות חומר טוב לסופרים ומחזאים בבואם לכתוב רומן כזה או אחר. אבל בחיים, במציאות. זו אחת מן הרעות החולות בה נגועים לא מעט יפי נפש.
…עיתון הארץ עורך כנסים מושקעים לדיון בנושאים הנמצאים בליבת הסדר היום הציבורי שלנו.
השבוע, התקיים דיון כזה בנושא השלום.
מקטעים שהגיעו לציבור הרחב עולה תמונה מטרידה של אותו מוסר כפול.
שר החינוך נפתלי בנט נשא דברים בכנס, ופרס את משנתו, אמונתו הפוליטית באשר למה שקורה מול הפלסטינאיים.
זה לא סוד שבנט יצא לבחירות מתוך עמדה המתנגדת לשתי מדינות.
בקהל, ישבה אחת, שמאוחר יותר הסתבר שהיא משהו בסביבה המכחישה את השואה(?). האישה הזו נעמדה על רגליה והצדיעה במועל יד תוך שהיא קוראת לעברו של בנט 'נאצי-נאצי'.
המעשה עצמו ראוי לכל גינוי ושאט נפש. מה שאותי הדאיג זה שאף אחד באולם לא היסה אותה, השתיק אותה או העיר לעברה משהו.
מוסר כפול של אנשים שמחזיקים מעצמם נאורים. המוסר הכפול של המצדיעה במועל יד מטריד, אבל מפחידה יותר הביצה הטובענית בה מתרבים אנשים דוגמתה.
חלק מהשמאל הקיצוני רואה את המציאות באופן מטושטש ומרבה לטעות ולפרש את מה שהוא רואה או שומע.
בנט אולי לא אח שלך אבל הוא אזרח ישראלי, שר חינוך, נכון, הוא לא חושב כמוך, גברת מועל.
קט דה בולשיט
המושג תרבות צריך להיות מוגדר מחדש, אם מישהו רוצה שנתייחס ברצינות למעשים מגונים כאל 'אומנות' & חובת ההוכחה מוטלת על עודד קוטלר, יאיר גרבוז וחבריהם אשר פסלו ופוסלים בשיטתיות את כל מה שהם לא & שרת התרבות רגב הוכיחה את דאגתה לתרבות, ואין מתאימה ממנה לנצח על השיח הזה & תנסו אותה
בימים אלה, רוויי הפסטיבלים וחלוקת פרסים לאנשי שלומם של אבירי התרבות הישראלית, יש מי שפורחת, ממש פורחת וגורמת לפריחה אצל קבוצה לא מבוטלת של אזרחי ישראל שהגדירו את המושג "תרבות" וגם מתגמלים בפרסים את מי שמתנהג בהתאם להגדרתם את התרבות.
ואז הגיעה מירי רגב, תא"ל במיל', (דרגות אמיתיות, לא ייצוגיות…), חברת כנסת ושרת התרבות והספורט ואמרה 'קאט דה בולשיט!'.
אתוודה. בתפיסותיי האישיות את החיים אני די-סובלני לשונים, לנוהגים ולחושבים אחרת ממני, באמת. יעידו על כך מכריי וחבריי. אבל, כמו אצל כל אחד, הסבלנות והסובלנות לשונים ממני, מסתיימת באיזשהו מקום.
היא מסתיימת כאשר דוחפים את דגל ישראל לישבן (לעכוז, בשפה תרבותית יותר…), היא מסתיימת כאשר נעשים מעשים הפוגעים בגופה וכבודה של האישה, "מייצגים" ואקטים שונים ומשונים שאילו נעשו כמותם אצל אדם מן השורה, המדינה הייתה מעמידה אותו לדין פלילי בגין אחד הסעיפים הבאים: הטרדה מינית, מעשה מגונה או אונס.
השרה מירי רגב עוברת עם סיכה קטנה (תקציב משלם המיסים) ומפוצצת בלון אחר בלון נאד נפוח אחר נאד נפוח, ומוכיחה שמי שמגדיר התנהלות בהמית-חייתית כלפי גוף האישה ואבריה הצנועים במסווה של 'אומנות' או 'תרבות', יוכל להמשיך לעשות זאת, אבל במקביל יצטרך להתנתק מעטינה של הקופה הציבורית.
אילו אנשי התרבות היוצאים בשצף קצף נגד שרת התרבות מירי רגב היו אמיצים מעט, היה עליהם לקום ולומר 'אנחנו מוכנים לנהל שיח ישראלי ראוי, גם עם מי שלא חושב כמונו מה זה תרבות, אבל מתעקש שהתרבות שלו שונה-אחרת ממה שאנחנו הגדרנו כתרבות'.
לסיכום. לא צריך להתרגש מהקולות שעושים אבירי ה'תרבות' על סתימת פיות והגבלת חופש היצירה, במעשים שאין בינם לבין תרבות ולא כלום. והראיה, שאף אחד לא פוסל ולא מונע מהם להמשיך ולשחק בנדמה-לי, ועוד לבקש על כך תקציב מהמדינה. זה לא.
