סיפורו של אוריה אלקיים המשרת בגלי צה"ל ככתב, הוא סיפורו של ילד שבגר והיה לנער כאשר ברקע נשמעים שריקות הקטיושות וההודעות המבהילות בכריזה לרדת למקלט.
החומרים האלה עיצבו במידה לא מעטה את עולמו של אוריה והועידו אותו לשירות משמעותי בצה"ל כפי שחונך.
אבל העניינים התגלגלו אחרת ובגלל הפרופיל, כפי שאומר אוריה ויתרתי על החלום ומאותו רגע החלום החדש היה לשרת בגל"צ. להיות כתב.
– אז מה אוריה, זכית להיות בין הבודדים שעשו סלפי עם ולדימיר פוטין נשיא רוסיה?
אני לא חושב שאני מהבודדים שהצליחו לעשות סלפי עם פוטין, אך זה בטח לא קל משום מעמדו הרם של נשיא רוסיה והגישה המוגבלת מאד אליו. מה גם שבכניסה לחדר בקרמלין, הכתבים נדרשים להפקיד את הטלפונים, מה שלא הופך את החיים לקלים יותר. זה היה מצחיק, כי הצלחתי להכניס מצלמה מקצועית בטענה שאני הצלם של גל"צ. בסופו של דבר אחד הכתבים צילם אותי כשפוטין ברקע משוחח עם הנשיא ריבלין. אבל זה שטויות אתה יודע, הזיכרונות הקטנים שאתה אוסף בדרך.
– עוד לפני כן, ספר כיצד הגעת לגל"צ, האם הלך חלק או היית צריך להילחם באופן מיוחד?
בתחילה רציתי בכלל להיות לוחם אבל לא הסתייע בגלל הפרופיל. לבסוף, כשהחלטתי שאני רוצה גל"צ, נלחמתי על זה בכל הכח. קל זה לא היה, אני מודה. אך בכל התהליך הארוך והמייגע, לא היה רגע אחד שבו התייאשתי והפסקתי להאמין שזה אפשרי. כל הדרך לחצתי ולחצתי עד שאמרו "נו, בוא נראה אותך"
אי אפשר שלא לזהות את הדיווחים של אוריה, גם אם אתה מדליק את הרדיו ברכב באמצע דיווח. חיתוך הדיבור וריש המתגלגלת הופכים את אוריה לכתב עיתונאי עם טביעת לשון שהיא רק שלו.
– לשרת בגלי צה"ל ככתב, זה לא מובן מאליו, בעיקר לנוכח הסדרה 'הגלצניקים' המשודרת בימים אלה בערוץ 1.
מה החוויות שלך מהשירות עד כה? (בלי סודות)
שום דבר הוא לא מובן מאליו. ולא כי אני בן קריית שמונה, חלילה. אני מאמין שהכל מגיע רק כתוצאה של עבודה קשה. "הגלציניקים" בהחלט סדרה מצוינת. ובעבור גל"צניק כמוני היא גם הייתה זריקת מוטיבציה לא רעה. כשצפיתי לאחרונה בכל ששת הפרקים ברצף אמרתי לעצמי "איך בא לי להיות כתב בגל"צ…". באשר לחוויות, חוויתי אין ספור חוויות, וחוויות הן לא רק טיסה למוסקבה. כל העבודה העיתונאית היא מרתקת וחווייתית. נגיד, סיפור גדול שמשפיע על סדר יום.
– נולדת וגדלת בקריית שמונה לזוג הורים נפלאים, יצחק ורחל. ספר על הילדות בעיר?
הוריי אכן נפלאים. אמנם אני כבר לא כל כך גר בקריית שמונה אבל אני עדיין קצת ילד. חוויתי ילדות נפלאה ולא שגרתית שהכשירה אותי ואותנו להבין בגיל צעיר מאד מושגים כבדים כמו "מלחמה" ו"מצב בטחוני". אין לי ספק ששגרת הקטיושות היומיומית תרמה לרצון שלי לעסוק בעיתונות. להיות היכן שהדברים מתרחשים. להביט בהם מקרוב. לחיות אותם ולהשפיע.
קריית שמונה הנפיקה לעולם התקשורת את אחד העיתונאים החביבים והמצליחים. מנחם הורוביץ. מנחם הוא קודם כל אדם של 'גובה העיניים'. ככל שהטביע את חותמו בתוכניות ובמגרשים תקשורתיים רבים, כך חינו ומעמדו בקרב הדור הצעיר עלה. אבל, כאשר אני מזכיר לאוריה את מנחם הורוביץ, עונה אוריה "מנחם הוא ליגה בפני עצמה. אני לא שם", ביטוי מרוכך לצניעות. אוריה רואה את מנחם כמודל וכמנטור.
ומה אומר מנחם הורוביץ על אוריה?!
אני זוכר את אוריה מלפני עשרים שנים בבית הכנסת של המתמיד בקריית שמונה כאשר חלקתי לו ולחבריו הילדים מסטיקים של בזוקה וסוכריות של טופי. בכלל, משפחת אלקיים מיוחדת וכל ילדיה מוצלחים.
רבים לא יודעים, אבל אוריה מסתובב במסדרונות גלי צה"ל ובאמתחתו מספר סקופים שלא היו מביישים עיתונאים וותיקים ומנוסים. מאחל לו הצלחה רבה בהמשך.
– אתה נכנס לנעלים ענקיות של מי שהיה כתבנו בצפון מנחם הורוביץ. מתרגש?
מנחם הורביץ אגדה. יוצא לי לפגוש אותו מדי פעם במסדרונות התחנה ביפו בימי "המילה האחרונה" וזה תמיד כיף גדול. אין ספק שהוא פורץ דרך. התייעצתי איתו לא מעט לפני שהתחלתי את שירותי בתחנה וגם תוך כדי.
– נחזור לחוויה המיוחדת שזכית לה, סיקור ביקורו של נשיא המדינה ראובן ריבלין ברוסיה. מה היה מיוחד בגיחה העיתונאית הזאת מעבר להילה המתלווה לסיקור נשיא המדינה?
המעניין בגיחה הזאת לרוסיה הוא שכולנו, הכתבים וגם הנשיא עצמו, התכוננו לביקור מדיני רגיל ושגרתי בין הנשיא פוטין לנשיא ריבלין. אלא שתוך כדי אריזת המזוודות, הפתיע הנשיא פוטין את העולם כולו והודיע כי הוא מוציא את כוחותיו מהלחימה בסוריה. כמובן שההודעה הזאת שידרגה פלאים את הביקור הזה.
הנשיא ריבלין היה המנהיג הזר הראשון שפגש את פוטין מאז הצהרתו, ואנחנו כאמור התלווינו אליו לקרמלין.
– בדרך כלל עיתונאים צעירים מתלהבים מתפקיד עם אקשן והנושא אותו הם מסקרים נמצא בראש סדר ההתעניינות של הציבור. בתפקידך לא מעט אתה עושה את הסיפור מעניין, אני טועה?
אני חושב שאין גיל להתלהבות הזאת. כל עוד אנשים בוחרים להישאר במקצוע העיתונות, אז הם מתלהבים מהעניין וממה שיש לו להציע. אבל כן, זה לא מובן מאליו שילדים בני עשרים מקבלים מיקרופון לידיים. יש בזה אחריות מאד גדולה וגם חרדת קודש. בסופו של דבר, מאות אלפים מאזינים לנו, והחובה לדווח אמת למאזינים היא קדושה. בתחומי הדתות, בית הנשיא העלייה והקליטה שאני מסקר, לא פעם הסיפורים נמצאים בראש החדשות. אם מדובר בסיפורים בלעדיים, או פרסומים ראשונים שאני מביא ככתב, אז אדרבה, השמחה, ההתרגשות והסיפוק בשיאם.
נראה שהמבחן המשמעותי הראשון של אוריה יהיה עם צאתו מהחממה הגל"צית והתמודדותו במגרש של הגדולים. לא סוד הוא שהביקוש לעבוד כעיתונאי עולה ההיצע, דבר ההופך חלק מהחבר'ה הצעירים לסוג של 'בשר תותחים', לעבוד הרבה וקשה ולקבל מעט.
– מוקדם לשאול על תוכניותך לעתיד, או אפשר?
בעוד ארבעה חודשים אשתחרר מצה"ל. אני מקווה להמשיך במקצוע העיתונות. הוא חשוב לי מאד. בינתיים אין משהו שאני יכול לספר עליו. בעזרת השם.
אוריה הוא מאלה אשר יודע להביט לאחור ולסמן לאלה הבאים אחריו את הדרך אל המטרה. ואם המטרה זהה לשלו, כתב בגל"צ, אז הוא מוכן לשחרר גם כמה טיפים בנדיבות. אחווה קריית שמונאית.
– לסיום. טיפ למי שחושב או רוצה להגיע לגל"צ..
לכל הרוצים להגיע לגל"צ הייתי ממליץ לא להתייאש בדרך. אז נכון שאלפים מעוניינים בכך בכל שנה ועשרות בודדות מתקבלים, אך אין שום סיבה שזה לא יהיה את/ה. האמונה בעצמי היא חלק חשוב בדרך לגל"צ. ברור שחשוב גם להיות בקיא בחדשות ולהתעניין במה שקורה, אבל חשוב יותר להאמין שזה אפשרי ולהיות נכונים לעבודה קשה. שירות בגל"צ זה אמנם בלי ג'בלאות אבל זו עבודה קשה לאללה.
