ואז ההורים מתקשרים להזכיר ש"תכף שוב חג" ומתחיל הדיון הקבוע, איפה הוא יתקיים השנה. "המשפחתולוגיה" מרימה לרגע ראש, אולי בשביל שנזכור שזאת הזדמנות טובה לשבת יחד ולהתעדכן. לחייך ולשאול למה לא הצלחנו להיפגש מספיק בשנה שחלפה, להתיימר לנסות להתראות יותר בשנה הקרובה. יש משהו נוח בימים האלה לשים את המשקעים מאחור, כדי להתלכד לכמה רגעים, ולקוות ביחד להתחלה חדשה.
ומתוך ה"יחד" הזה, משהו מקרין גם החוצה. אחרי קיץ צפוף, מזיע ומלא לחץ של ימי חול, לא תמיד הצלחנו להתאפק, מדי פעם קיללנו אחד את השני ועכשיו אפשר להירגע ולהוריד הילוך, להצטנן ולקחת משהו מזה להתחזקות חברתית שנראה שאנחנו זקוקים לה גם בשנה הקרובה.
אחרי שנה של קיצוצים, הכיס התרוקן סל הקניות הלך והתייקר, גם החשמל והמים. אומרים שזה זמני.. אבל ככל שהזמן עובר יותר קשה לחסוך. חסכונות שיועדו לחג, עברו לקופה שהלכה והתרוקנה, וסביב השולחן, זה בסדר, אנחנו באותה סירה.
כנראה שצריך לסמן ביומן את התאריך הנאיבי הזה כדי להרשות לעצמינו לדבר על תקוות חדשות, להסתכל על שק החלומות בלי בושה. לעבור על רשימת המכולת של כל מה שרצינו ועוד לא הצלחנו להשיג, לעבד את מה שלמדנו, כדי שהפעם אולי נוכל להצליח, גם אם לא זה ממש לא נורא.
מיומנה של כתבת חדשות ערוץ 10
בשנה שעברה בעקבות כניסתי לתפקיד כתבת הצפון של "חדשות 10", הזמינו אותי לפני החג "לפאנל" בקיבוץ בו גדלתי. אילו היו חודשים עמוסים מטלות למידה, וגיששתי את דרכי באפלה. חשבתי שזה לא הזמן הנכון, ובסופו של דבר החלטתי שהמפגש עשוי להיות מעניין. מזה עשר שנים עשיתי הכול כדי להתחמק מדמויות נוף ילדותי. משהו בי חשש להתעמת עם הילדה והנערה שהייתי, אבל זאת הייתה הזדמנות טובה לדבר על "חלומות" מול פרספקטיבה רחבה על העבר. אמנם אז, עוד לא ידעתי איך זה לסקר אזור, אבל היה לי חזון. רציתי להביא את הטעמים את הריחות, את היוזמות וגם את חוסר הצדק ואיוולות. יותר מלשדר תמונות "מארץ הצימרים, הדובדבנים, השלג ומים", ראיתי מחויבות, להציג גם את המציאות היותר קשה, במקרים מסוימים, אפילו את ההחלשה.
השנה פתחה צעד ודברים התחילו להתבהר: כתבות צבע הם דבר נפלא. לא להרבה אנשים יוצא לרקוד בשלג הראשון, לטעום פטל כדי לספר על הטעם, ולקרר את כפות הרגליים בכנרת ביום לוהט. אבל זה עדיין לא מספיק.. אמנם לא נעים לחטט ולחשוף צדדים פחות טובים, אבל יותר מתמיד אני מאמינה "באור השמש כחומר החיטוי".
כותרות על הרפואה מדשדשת בצפון כבר הולכות ונשחקות, אבל לא: שנים עוסקים במכון ההקרנות התקוע בצפת, והשנה סוף סוף הוא התחיל להיבנות. יכול להיות שהשנה הקרובה תהיה השנה בו הוא יקום.
פרויקטים שהיו אמורים להיות אבן שואבת לפיתוח האזור מתקדמים בעצלתיים, על פי נתוני ההגירה השלילית מהאזור, השנים שעוברות לא עושות טוב.
התאכזבתי מאילו שאומרים "סקופ גדול מהגזרה הזאת לא תביאי", "שום דבר משמעותי לא ישתנה כאן"…
אסתפק בכותרות הקטנות. אבל עדיין עצוב לשמוע את זה דווקא מאילו שנמצאים בעמדות בכירות.
אבל ולכן, שנה שנגמרה צריך לחתום באהבה. כנראה ששינויים עמוקים לוקחים שנים ולא בטוח שזה דבר רע. חוסר הוודאות משאיר זירה גדולה לניסיון וטעייה. יש מקום לכישלון ולא בטוח שהוא פחות חשוב מהצלחה. העיקר להיות בהליכה- ועכשיו, עכשיו כמובן זה זמן למנוחה.
שנה טובה.
