מושיקו גדל בעיר כמו כל ילד ממוצע. גן, יסודי, תיכון וצבא היו המסלול הטבעי להמשך החיים. כמו לכולם היו לו כישרונות, אהבות והרבה מחשבות על החיים. בראיון הזה ננסה להבין איך מתבשל תהליך שכזה ואיך אוזרים אומץ לעשות תהליך מורכב, ארוך ומייגע שנראה לעיתים כמו משימה בלתי אפשרית.
"ברוך ה', זכיתי וגדלתי במקום שהוא לא רחוק מידי מהתורה", מספר מושיקו ומתכוון לקרית שמונה.
למרות שהוא עבר כמה משוכות בחיים שטלטלו אותו לירושלים בני ברק ועוד, הוא עדיין מוקיר תודה לשורשים שהצמיחו אותו.
איזה שורשים היו בדיוק?
"אני זוכר שתמיד היה לנו בבית משמעות של שבת, איזה שהיא משמעות הייתה. אמנם לא שמרנו שבת כהלכתה, אבל קידוש היה דבר שחשוב, וכן, לא הדלקנו אש בשבת. ביום כיפור כמובן שצריך לצום וחמץ לא אוכלים בפסח. אתה יודע, גדלתי לזה שבאיזשהו מקום הדת היא פולקלור קצת".
עוד לפני אזור הצבא, אתה מגיע לאזור הריקודים. אתה יודע, נער בדרך כלל משחק כדורגל, כדורסל, דברים כאלה, איך מגיעים לריקוד?
"כן, אז האמת שהגעתי די "בטעות" מאיך שאפשר לראות את זה, זה היה די "בטעות". הלכתי במסדרון בית הספר בכיתה ח', ונגשו אליי וספרו לי שישי להקת מחול ריקודי עם בקרית שמונה, והם צריכים לטוס לבולגריה לסיבוב הופעות. לא היו מספיק בנים, והציעו לי לבוא. כמה מהחברים שלי עשו את זה מבית הספר, אז לקחתי את זה כחוויה. עד אז עדיין לא הייתי בחו"ל, הייתה לי הזדמנות לנסוע לחו"ל, לטיול. קצת צחוק, מה שנקרא, מתוך ידיעה ברור שכשאני נוחת – אני שם את המזוודה בבית ומנפנף מכאן והלאה לריקודים.
"כמו שאנחנו מבינים, זה לא בדיוק קרה. כשנסעתי ראיתי שריקוד זה לא מה שחשבתי. חשבתי שריקוד זה לבנות וזה לא קשור ולא לעניין, אבל כאן ראיתי שאפשר לרקוד בצורה יפה, גברית ומעניינת, וזה מאוד משך אותי. אז כשחזרתי, במקום להדבק בתוכנית המקורית ולנפנף לשלום לרקדנים – אדרבה, הלכתי למקום יותר מקצועי ללמוד ריקוד בצורה מקצועית, והגעתי למחוזות מאוד מעניינים בעולם ההוא. היו מקומות מעניינים מאוד וזכיתי באמת להכין לעצמי קרקע מאוד מאוד מיוחדת לתשובה שלי דרך כל הטיול הזה בריקודים. לכאורה, הגעתי לזה די בטעות אבל זה היה ברור לי שמקום שמבחינה פנימית מאוד מחבר אותי לעצמי.
ואז מגיעה הפריצה הגדולה שלך, כשאתה מגיע לאודישינים של "נולד לרקוד".
"השתתפתי בעונה השלישית. אני זוכר שכשהתוכנית יצאה בפעם הראשונה לאוויר, לא היה כל כך ברור מה יעלה בגורלה. עולם המחול, להבדיל מהמקבילה המוזיקאלית שלה, התוכנית הזאת, כוכב נולד. שבכוכב נולד אפשר לזהות משהו עם כישרון ופשוט לבנות אותו, אז בעניין הריקודים זה קצת אחרת, כי בדרך כלל רקדנים הם אנשים שעבדו ועמלו על זה שנים. אז לא היה כל כך ברור באיזה כיוון זה ילך, עם מסע של הצעות ושכנועים הלכתי לאודישינים. זה גם היה משהו מעניין, סך הכל זה דבר שאני מאוד אוהב, להתנסות בעוד כל מיני סגנונות של ריקוד שפחות נגעתי בהם. הגעתי לאודישנים, התקבלתי לתוכנית, והגעתי לרבע הגמר".
"יש לי אמא שברוך ה', גם כן חזרה בתשובה לפני המון שנים, והתפילות שלה זה ודאי משהו בוקע רקיעים", מספר גבאי. "זה מאוד עוזר לי ומסייע לי בהרבה מאוד דברים. מה שמאוד הבדיל אותי משאר המתמודדים ב'נולד לרקוד' היתה הגישה שלי: להסתכל על מה שיש לי ולא על מה שאין. אז רוב החבר'ה לידי נורא פחדו מה יהיה אם הם יודחו בתוכנית הבאה, ואני חשבתי 'איזה יופי שלא הודחתי בתוכנית הקודמת. עברתי את האודישן הראשון וזכיתי עוד ועוד ועוד'. אז בנושא הזה האמונה הטבעית שלי תמיד עזרה לי. אני מרגיש שיש לי זכות מאוד גדולה להפוך משהו מאוד גדול ועוצמתי לצד הטוב. זה קונפליקט מאוד מאוד גדול להרבה אנשים שאני מדבר איתם. מתייעצים איתי אנשים עם הרבה חלומות והרבה רצונות. זה נראה כאילו לחזור בתשובה זה לזרוק את החיים שלך ולחפש משהו אחר. למעשה, אני רואה את זה כטעות גדולה מאוד, כי את הכישרונות שהקב"ה נתן לי, הוא לא נתן לי סתם. אני זוכה לזה שאני יכול להפוך את כל הדבר הזה למקום טוב, למקום קדוש, כי זו לא חכמה ללכת בלי רסן על כל מה שיש. כל העניין שלנו בתור בחור, בתור יהודי, זה באמת להסתכל בדעת על הדברים ולדעת להבדיל בין הדבר הנכון לדבר הלא נכון. כל הדברים ביהדות הם הרבה דברים שמונחים בעניין של מינון ושל גבול והזכות שיש לי לבוא מהמקום הרחוק הזה".
"לא חזרתי בתשובה כי העולם שהייתי בו הוא לא טוב. זה שהוא לא טוב, הוא לא טוב. אבל חזרתי בתשובה בגלל שהעולם של התורה הוא מדהים ויפה. גדלתי לתשובה בקרית שמונה, במקום שהוא רחוק מההמולה ומהברנז'ה של התורה. גם כשגדלתי בקרית שמונה להיות רקדן, בקיבוץ בכפר בלום, הייתה לי הרגשה נורא ביתית שמה וידעתי שאני באמת בבית. שאני רוקד וכיף לי וטוב לי, ואני אוהב את זה. וכשיצאתי החוצה, פתאום הבנתי שהדברים הם קצת אחרת".
מה זה קצת אחרת?
"אני אגיד לך. אני יכול להעיד על עצמי, שבאמת רציתי להיות רקדן מצליח, מאוד. אנחנו הרי יודעים שאין דבר העומד בפני הרצונות. ומה קרה שלא נלחמתי על זה? מסתבר שיש דבר שעומד בפני הרצון וזה פשוט רצון אחר, רצון גדול יותר. היה לי רצון מאוד גדול להיות משה גבאי. להיות הבחור הפשוט, אותו אחד שגדלתי, והערכים שגדלתי עליהם. וראיתי שזה לא יכול להיות, זה לא יכול להיות שם, באופן עקרוני".
לה זה לא יכול להיות שם?
"כי ראיתי מקום שבו אנשים מסתכלים על המקום לא שלהם. הם הולכים ומביאים את עצמם, מגלים רצונות שלא שלהם. רציתי פשוט להיות אני. להיות במקום האמיתי שלי, להסתכל על עצמי ולדעת אני זה אני. תראה, כשאנחנו חוזרים בתשובה אנחנו פשוט מסתכלים. בן אדם אומר למישהו 'אני אוהב, אני מתגעגע, אני רוצה'. תמיד כשאנשים היו אומרים לי את המושג הזה, תהיתי: מי זה 'אני' הזה?".
ישנה תוכנית מוזיקלית חדשה בשם "אקס פקטור" ובה מספר מתמודדים מקרית שמונה. מה היית ממליץ להם?
"לפני שנגע בהמלצות, חשוב להבין מה הם מרגישים. מעוד אדם פשוט מהשורה, הם הופכים להיות שיחת היום, אייקון תרבות, גיבור אפלטוני באופן זמני. הם עצמם נמצאים בתוך סרט עם סוף לא ידוע, בו ישנם במאים, מפיקים, מצלמות ופלאשים אך השחקנים הראשיים שם הם רק ניצבים. אני יודע שלא משנה מה יגידו להם זה לא ממש יועיל, שכן קשה להתמודד עם רוח סערה כזאת חזקה, אך בכל אופן, תמיד תזכרו מאיפה באתם, ותזכרו שבסוף חוץ מזיכרונות ותמונות לא יישאר משהו אמיתי מזה, אתם תשארו עם אותם מגרעות, עם אותם פצעים ותהיו חשופים פתאום לאירועים, מראות ואנשים שיהפכו אתכם מאדם לאינטרס".
