כשהכאב נראה ונשמע בצבעים, ולא בשחור לבן ובאלם & אהבנו אותם, התרגלנו אליהם, וקומץ מהם החריב לעובדי רשות השידור את הבית ולנו את החלום
במדינת ישראל, בעיקר בפריפריה, עולם שלם הלך ונעלם, והעולם שתק. עולם התקשורת לא מילא את חובתו בהבאת זעקתם של המפוטרים, ולוּ באחוזים בודדים ממה שעושים עם סגירת רשות השידור…
…הסיפור הזה מורכב ממספר פרקים. יש פרקים של נוסטלגיה ויש פרקים של יושרה ואמינות. יש פרקים של עבודת קודש ושירות הציבור ויש פרקים של פגיעה אנושה בציבור, בכיסו ובנאמנותו. יש פרקים של התעלות בעבודת הקודש של העיתונאים ועובדי הרשות עד לרמה של שליחות, כן שליחות. ויש רגעים של שפל, נכלוליות ונשיכת היד שהאכילה אותם. בקיצור סיפור מורכב ומסובך, שדבר אחד אסור לעשות בו, אסור לנקוט בלשון הכללה.
יש טובים, הרוב טובים
נתחיל בטובים. כמובן שזו שמורה לדור המייסדים, אלה שרקמו את החלום היהודי-ציוני בתקומת עם ישראל בארצו. לא נפליג שמונים ואחת שנים לאחור ביום הקמת 'קול ישראל', נתחיל את הספירה מקום המדינה ובסמוך לכך.
מי שפתח את הפה מול המיקרופון חש שהוא מדבר אל אחיו ואחיותיו מהר-סיני. עד כדי כך. כל אות, מילה משפט שנאמרו, היו בעלי תכלית ומטען. נכון, באוזנינו העכשוויות האנינות, זה היה נשמע כחלק ממערכון של הגשש, אבל לא. כך דיברו וכך תרגמו את החלומות שלהם לשפה העברית התקנית והארכאית.
נמשיך בטובים. בקטגוריה הזו של הטובים אפשר להכניס חלק, רק חלק מהעיתונאים. אני מתכוון לאותם עיתונאים צנועים, מקצועיים שעשו את עבודתם בחרדת קודש ובמינימום ציניות. יש מספר לא מבוטל של עיתונאים כאלה. אציין אחד המייצג אותם, שלגביו אין מחלוקת. יעקב אחימאיר. איש חדשות, כתב בוושינגטון, עורך ומגיש יומני חדשות ברדיו ובטלוויזיה, אדם שעל אף המקצוע הרגיש שבו הוא עוסק, יש לו עמוד שדרה אזרחי, הוא מעורה ומתערה עם הבריות, יש ברשותו מטען עשיר של ידע ודעות פוליטיות שאינן נמנות עם הזרם הדומיננטי בתקשורת הישראלית. ומעל הכל, יושרה אישית ומקצועית ללא חת. את הדברים הללו לא אני אומר, אמרו זאת כאשר העניקו לו את פרס ישראל לעיתונות.
ועוד בעניין יושרה, מאבקים, ציניות ושותפות גורל. אם איני טועה, אחימאיר היה בין הבודדים מדור הנפילים, שעל אף העובדה שהוא עצמו נחטף על ידי התאגיד, הוא נלחם עם חבריו כתף לצד כתף, בעוד שחלק מחבריו האופורטוניסטים, התפוגג, נעלם משדה ה'קרב'.
ועוד על הטובים. לקטגוריה הזו יש להוסיף את ה'נמלים' וה'נמלות' מאחורי הקלעים, המיקרופון והמצלמה שעושים ועושות את עבודת הקודש שלהם באמונה, תמורת זוזים אחדים בלבד. אלה, שבפעם הראשונה פניהם נחשפו ב'לוויה' ליבי יוצא, כואב ודואב. בעיקר אלה שלא ימצאו עבודה…
הרעים
אין ברירה, וכמו שנהוג בעשיית חשבון נפש, נזכיר גם את הרעים, אלה שבשל התנהגותם וחזירותם תרמו לקבורת אחת מיצירות המופת של התקשורת הישראלית, אם לא המלכה האֵם, רשות השידור – קול ישראל. בעוד חבריהם יורקים דם ומזיעים, לא רואים את הבית והילדים עקב מחויבותם לעבודה, הרעים קימבנו, תחמנו ועשו למען עצמם, בעודם נושאים לשווא את קדושת העבודה העיתונאית.
בעלי תפקידים שניצלו את השיטה הדפוקה בחברות הממשלתיות בה לא חשוב מה אתה עושה, אלא, היכן אתה ממוקם על עורק החיים של הארגון, קבעה את עוצמתך, כוחךָ וגודל 'שכרך' שהצלחת לשדוד מהקופה הציבורית.
רעים במיוחד. אגף הגביה של רשות השידור. המילה 'התעללות' ו'רִשעות' מבטאים נכונה את התנהלותו של אגף הגביה. הברוטליות והכוחנות בה השתמשו כלפי חייבים וכלפי מי שבטעות נתפסו כחייבים, ראויים למקום מיוחד בגיהינום. לא אשכח את המראות והקולות של הטיפול בחסרי ישע. כיצד התעלקו ומיררו את חייהם עד שגבו את הלירה/השקל האחרון. לימים הסתבר שהשחיתות באגף הגביה ובתעשיית הגביה על ידי עורכי דין הייתה פרק 'מפואר' בתעשיית הרשעות.
עורכי הדין גזרו את הקופון והעובדים שילמו את מחיר זעמו של האזרח.
העיתונאים. לצד ה'שודדים' ברישיון, נמצא את העיתונאים שבחייהם לא עשו או יצרו יש מאין. חלקם, לא כולם, התחילו את ה'קרירה' העיתונאית שלהם בדרך הסלולה לגל"צ, עם ויטמין P, ומשם אל המיקרופון והמצלמה ברשות השידור. שוב, ללא הכללות, רק אלה שעונים על הכתוב כאן.
חטא היוהרה ותסמונת ה'שתן שעלה לראש', הם ממאפייניה של התופעה הקלוקלת הזו. העיתונאים האלה לדורותיהם יצקו טיפה ועוד טיפה לתוך כוס תרעלת הדיווחים, שלעיתים גבלה בהתעללות בפוליטיקאים שזכות קיומם היה פועל יוצא של נִראותם בתקשורת ובפיהם של אותם עיתונאים.
מה שאפיין את העיתונאים העבשים הללו, שלא פעם הם שכחו שהם לא העיקר ותפקידם לדווח, ובמקרה הטוב, לפרשן. הם התעקשו לנהוג בפטרונות ולתת הרגשה שהפוליטיקאים עובדים אצלם. חלק מאותם עיתונאים התקרבו לקרבה של חיכוך עם מי שהם היו אמורים לדווח ולבקר את מעשיהם.
וכאן נוספה ההתנשאות על היוהרה ויצרה את הפיצוץ הבלתי נמנע. ההתנהלות הכוללת הזאת הביאה פוליטיקאים לאמביציה להראות להם מ'היכן משתין הדג'. זה הסיפור.
החברים של העיתונאים
פרק עצוב הוא חוסר הסולידאריות מצד רוב העיתונאים והמוסר הכפול שעל פיו פעלו. כלפי חוץ הביעו תמיכה, אך בפועל לא עשו דבר וחצי דבר כדי למנוע את רוע הגזירה. 'הגדיל' לעשות מפקד גל"צ ירון דקל שהייתה נימה של 'שמחה לאיד' בפוסט ששלח לעובדי גל"צ וממנו השתמע שהיריב העיתונאי 'חוסל' ופגרו מוטל ברחוב.
למחרת, בתוכניתו 'דקל סגל' שהגיש לבדו, ציפיתי על דבריו בצורה כלשהי, אך, כלום שום דבר. מספר משפטים סתמיים, שרק החריפו את תחושת העלבון של עובדי רשות השידור.
תאגיד השידור 'כאן'
התאגיד ועובדיו, לא אשמים ולא צריך לגרום להם ייסורי מצפון ואי נוחות על שהם נכנסים לנעלים הגדולות מאוד של 'קול ישראל'. הם צריכים פשוט להפשיל שרוולים, מיקרופונים ומצלמות ולעמוד איתן על כך שפעימות ליבו של השידור הציבורי ימשיכו לפעום במלוא העוצמה ובקצב של החיים הדמוקרטיים.
ללא משוא פנים. ללא יהירות. עם יושרה אישית ומקצועית, ובעיקר בענווה וללא קריצות. ולזכור, שלא לעולם חוסן, ולפעמים בנים אוכלים בוסר והאבות מתהפכים בקבר.
